אתמול בלילה דיברתי עם חברה על דגל ונזכרתי באאושוויץ. בכל מקרה. 6/20/2010
כמה פעמים השתמשתי במונח התאטרלי "אדמת מוות". תמיד אהבתי את הניגודיות בין אדמה, הסמל לחיים - למוות. אני אוהבת ניגודיות.
אבל כשהאוטובוס החל מתקרב לגדרות תיל גבוהים, ושער גדול עשוי לבנים, הבנתי לראשונה את משמעות אדמת מוות.
לא היה שום דבר מזעזע בכניסה הזאת. דשר ירוק ופסטורלי צומח לו בין פסי רכבת המתמשכים עד אין סוף לבין ביתנים רחוקים המנותקים זה מזה.
הלב החל לפעום, פי נפער.
זה כאן.
זוהי אדמת מוות במובנה המוחשי ביותר, והמסילה החודרת לתוכה בברוטליות חדה, אך בטבעיות כל כך קלילה, היא לא פחות ממסילת מוות. הרגשתי מוות יותר מאשר שהרגשתי קור.
ידי רעדו, עיני דמעו.
הכל הכה פי כפטיש.
והדמעות סירבו להפסיק. לא חשתי כאב, לא חשתי בהלם, לא חשתי ברחמים או בברצון לנקום. חשתי בדמעות על הלחיים שלי.
והמסילות כל כך יפות אבל המצלמה נשארת בפנים, כי שום תמונה לא תוכל להעביר את מה שהרגשתי.
ואז ידעתי שאני צריכה להחזיק את הדגל. אותו אימפולס שהלם בי, שהסביר לי שעכשיו אני צריכה להיות גאה יותר מתמיד. הדגל בידי מילא אותי גאווה, וחיבוק אחד ששיחרר בכי.
ולא הרגשתי כלום.
הדגל התנופף בצבעים לבנים כחולים עם הרוח העזה ותחושה של סיפוק מלאה אותי. וראיתי שמצלמים. מצלמים את היהודיה שהולכת עם דגל ישראל. דגל שמונף אל על בגאון. מתהלכת חיה וקיימת באדמת מוות.
אדמת מוות קרה ונוקשה.
הלכתי חיה.
ואני עדיין הולכת.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
