 כינוי:
הגיגית בהפרעה בת: 33
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
מאי 2011
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | | 29 | 30 | 31 | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: הוסף מסר | 5/2011
המוות שלו
""אף אחד לא יכול להבין את מה שאני מרגישה עכשיו"
הקלדתי. זה היה הדבר היחיד שיכולתי להגיד או להקריא בטקס לזכרו.
ניסו לשלב את זה עם הטקס, אבל הכתוביות איכשהו לא הסתדרו והיו צריכים למחוק אותן
ואז להכניס מחדש.
וכשהיינו בבית, הייתה דממה כזאת רועשת, ראיתי שהמדיח היה מלא, צריך היה לפרוק אותו.
זה תמיד היה התפקיד של אח שלי הקטן, אבל כבר אין מי שיעשה את זה עכשיו.
אמא אומרת שמה הכי הורג אותה זה מתי שהמיקרוגל מצפצף שהוא סיים, אז היא מחכה
שבכל רגע היא תשמע את הצעדים שלו מקפצים לעברו והוא יבוא לקחת את מה שהוא חימם.
כאילו סתם רעש כזה שבשגרה - המיקרו מצפצף, שומעים את הצעדים האופייניים שלו, הקלילים
האלה, מיקרו נפתח, נסגר, עוד פעם צעדים, והוא יושב, אוכל... כאילו כלום.
לא מסוגלת להישאר בבית... כל שניה בא לי לבכות.
ישבתי בכיתה, שיעור מתמטיקה עם האנשים הנוסטלגיים מהשכבה שלי, בוכה כמו מטורפת...
אני גם רואה את הילד ההוא מהשכבה שלי שנפטר לא מזמן, יושב שם כאילו כלום.
ואני כל שניה מתנצלת שאני עושה רעש בשיעור עם הבכי שלי.
אני זוכרת את עצמי לוקחת טרמפ לאנשהו, נראה לי עם חברה שלי, ועולות איתנו שתי בנות (או בן ובת?)
קטנים, יותר קטנים מאח שלי, מדברים אנגלית ולא יודעים כלום, אמרתי להם שאני אעזור להם בשמחה
(אני והאנגלית העילגת שלי), ובאמת כשמי שהסיע אותנו טרמפ הגיע לתחנה שהם היו צריכים, אמרתי לו
לעצור והסברתי להם את הדרך... ואז הבנתי כמה שבעצם הם הזכירו לי אותו, אח שלי הקטן....
למרות שהוא כבר הגיע לגיל 14. פתאום נזכרתי שבעצם כבר אין לי אח. לרגע הרגשתי כאילו יש לי,
אבל זה לא ככה.
ואז ראיתי תמונה ישנה של כל הסבים והסבתות עם כל הבנים והנכדים (אנחנו), היו שם תמונות
של ילדים קטנים ואח שלי גם היה שם, התמונה הייתה נראית כל כך רגילה ושגרתית, ובחיים לא חשבתי
שאני אי פעם אצביע אל התמונה שלו ואגיד "הוא כבר לא איתנו היום"... לא!
זה מרגיש כל כך בלתי הפיך ואני לא יכולה לנשום...
אני נזכרת פתאום בכל הפעמים שהרגשתי שהנה, עכשיו למשל אני לא מתייחסת אליו יפה ולא מספיק
מקשיבה לו, או שיש לי הזדמנות להקדיש לו קצת זמן, למשל כשהוא מבקש(מתחנן) שאני אצא איתו לריצה,
ואני אומרת "אין לי זמן" ואז חושבת לעצמי "רגע, מה היה קורה אם היה קורה לו משהו? איך היית מרגישה
אז?" ואני עונה לעצמי - "לא.... מה.... זה לא יקרה.... בטוח שתהיה עוד הזדמנות... נו... אני לא איזכר כשהוא
ימות.. לא יקרה לו כלום!" וככה מרגיעה את עצמי ונותנת לעצמי את הלגיטימציה לא להקדיש לו.
ימים שלמים הייתי מגיעה הביתה, חוזרת מהבי"ס/צבא מה שזה לא יהיה, ופשוט לא מדברת איתו.
סתם כי לא יוצא! ובחיים לא חשבתי שיקרה דבר כזה, כל כך דרסטי שימנע ממני את ההזדמנות השניה
(בעצם עשירית) להקדיש לו מהזמן שלי. קצת להיות עם אח שלי הקטן שאני כל כך אוהבת.
אני לא יכולה לנשום... הדמעות מציפות, זה כלכך בלתי הפיך, לא נתפס..... "
אבל כן יש לי הזדמנות שניה (בעצם הזדמנות מס' 11), כי הוא לא באמת נפטר, כי כל זה היה חלום שחלמתי קודם,
ובגלל זה אני ערה בשעה כזאת ולא מצליחה לחזור לישון, כי החלום הזה מטריד אותי, ומה שכתבתי על זה
שאני לא מקדישה לו מספיק, היה כל כך נכון... קמתי מהחלום עם דמעות, לא קולטת שהוא בעצם חי...
בא לי להיכנס אליו לחדר, לראות שהוא חי ונושם, לחבק אותו הכי חזק בעולם (לא זוכרת אפילו מתי פעם אחרונה
ב10 שנים האחרונות בכלל חיבקתי אותו), ולהגיד לו שאני אוהבת אותו הכי בעולם ושהוא הדבר הכי יקר לי בעולם...
לא איכפת לי שלא הולך לי עם בנים, ולא איכפת לי מהפסיכומטרי או מהקיבוע בשיניים שנשבר לי, אלה דברים
כל כך קטנים ופשוטים, באמת.. שיזדיינו כולם. אני אוהבת את אח שלי! אני אוהבת אותך!!!!
נראה לי שאף פעם לא אמרתי לו את זה.
אז אוקיי, אני לא אציק לו ב5 בבוקר, אבל כן ב 7 ורבע כשהוא ממילא צריך לקום.
פעם כשהייתי מרגישה דחף לעשות את זה, הייתי עוצרת את עצמי "מה.. פאדיחות וזה..."
אבל בחלום כל כך הצטערתי שלא התגברתי על הפאדיחה ועשיתי את זה בכל זאת,
בחלום הפאדיחה נראתה כל כך קטנה יחסית לאובדן הענק הזה...
יואוו אני חייבת לפחות לבדוק שהוא נמצא בחדר... שזה באמת היה חלום!
בקיצור, אנשים, תגידו לאנשים החשובים שלכם שאתם אוהבים אותם, כל עוד הם בחיים,
כי אחרת זה יהיה מאוחר מדיי ואי אפשר להסביר את הצער שמרגישים כשמפספסים את זה.
אני חייבת לעשות את זה, ולא רק איתו, עם כל המשפחה.....
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
