פורקן וכל זה |
 כינוי:
הגיגית בהפרעה בת: 33
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
יוני 2011
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | 1 | 2 | 3 | 4 | | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | | |
הבלוג חבר בטבעות: הוסף מסר | 6/2011
הנה, התהפכנו
זה שילוב קטלני של שני דברים (טוב, בעצם שלושה):
1. הפסיכולוגית ממש עזרה לי אתמול. לא משנה על מה אנחנו מדברות, תמיד אחרי שאני אצלה אני מרגישה הרבה
יותר רגועה ובטוחה בעצמי ופתאום יש בי מן שלווה ואני מרגישה טוב.
2. עשיתי את הצעד הע-נ-ק הזה בשבילי, שהוא מסתכם בכ-2 מטר מבחינה פיזית, אבל מנטאלית זה היה
כמו לרוץ 6 ק"מ (ואני לא בכושר, אני לא מצליחה לרוץ אפילו חצי מטר) - מה הצעד? זה הצעד:
הלכתי את השני מטר מעבר לבית שלי והגעתי לחוות סוסים שכל כך התגעגעתי אליה. וכל כך פחדתי ממנה.
סוף סוף.. וכמו שחשבתי - הסתכלתי אחורה על כל הפעמים שפחדתי לבוא לשם ואמרתי לעצמי "את כזאת
מטומטמת, מתפלשת סתם בתוך החרא של עצמך, רודפת אחרי הזנב של עצמך, כשיכולת פשוט מאוד לעשות
2 צעדים ולהגיע לפה כמו כלום ולהרגיש טוב". אז עשיתי את זה :) לא באמת רכבתי, אבל באתי, דיברתי
עם המאמן, הייתי שם על השעון חצי שעה, אבל זאת החצי שעה שהקפיצה לי את המצברוח באלפי קומות.
למה בסוף החלטתי ללכת? אז קודם כל בגלל ההשפעה של הפסיכולוגית, כי הרי הסיבה העיקרית שאני בגללה
מפחדת ללכת זה בגלל חוסר ביטחון וכל זה ואין לי כוח לחפור על זה. זה לפוסט אחר כי זה סיפור ארוך.
אמרתי לעצמי "הנה, עכשיו יש שם אור שאת רואה מהבית, ואת מרגישה רגועה ובטוחה בעצמך כי רק אתמול
היית אצל הפסיכולוגית. לא תמצאי בשבועיים הקרובים עוד יום שבו תהיי יותר בטוחה בעצמך ממה שאת היום.
אז אם לא עכשיו - מתי???" אז הלכתי.
עוד סיבה (מס' 3):
שמעתי אתמול שיר שמישהי כתבה, שהפזמון שלו היה:
"..איך הדבר שאת הכי אוהבת לעשות -
הפך להיות הפחד הכי גדול שלך?.."
זה כל כך אפיין את המצב שלי שזה היה מפחיד. אמרתי "אין, זה משמיים!" (ואני אפילו לא מאמינה
שיש משהו בשמים) - אז הבנתי שאם אני לא עושה עם זה משהו אני אתחרפן לגמרי.
רגע, נזכרתי שהיה גם 4 - אני קוראת באנגלית את "rich dad, poor dad" והוא כותב שם משהו על
ביטחון עצמי ובכלל על הגשמה עצמית ומה זאת הצלחה וכל מיני בולשיט כזה שאני אוהבת לקרוא.
גם כן השפיע.
והנה אני עכשיו, אחרי חצי שעה של סמולטוק עם המאמן בחווה, כשתוך כדי גם עזרתי לו להאכיל את הסוסים-
יושבת לי מול המחשב, מאושרת, קורנת, והיי! אני גם רזה ויפה ואין לי כבר חצ'קונים והציצים שלי גדלו והבטן
השתטחה ולא נורא שאין לי כיוון בחיים! אני כל כך נורמאלית וכל כך בסדר וכל כך השתפרתי שזה מדהים!
ואני קוראת לזה: "סם הסוסים" - הסם הזה שמעוות את הפרספקטיבה שלי, אבל לטובה.
גורם לי למן אופורייה כזאת ככה סתם. הופך אותי לחיובית בצורה מפחידה אבל כייפית ובלתי מזיקה לסביבה.
אפשר גם לקרוא לזה "סם האהבה" - אבל לא אהבה רומנטית אלא אהבה לרכיבה.
איזה כיף זה להיות סתם ככה מאושרת בלי שום סיבה!
אל תדאגו, יעבור.
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
