נכון שהבטחתי לעצמי לא לכתוב כאן לפני ה-16.7 (אחרי שאני מסיימת ללמוד לפסיכומטרי),
אבל גם ככה אני נכנסת לפה יום אחרי יום אחרי יום, ככה שבין אם אני אכתוב ובין אם לא -
את ההבטחה כבר שברתי. כי נכנסתי לפה.
אבל לא משנה, זה ביני לביני.
מה שאני מנסה להגיד זה שממש נמאס לי מהמצב הזה... עם כל ההצגות והחרא שאני מנסה לשדר,
זה לא משנה את העובדה שמבאס אותי להיות לבד.
אז נכון שהחלטתי לא להתפשר (ואני עדיין דבקה בהחלטה הזאת), ושאני דבר ראשון מנסה
למצוא רק ידידים ולא יותר מזה כי זה יותר טוב לטווח הרחוק.. אבל זה עדיין קשה...
לאיפה שאני לא מפנה את הראש, תמיד יהיה את הזוג הזה שיתמזמז לי מול הפרצוף וזה מחרפן.
ממש בכל מקום! שני סרטים, חברים, האוס, עוד כל מיני שטויות... האהבה המזדיינת הזאת פשוט תקועה בכל מקום!
ועכשיו אני ממורמרת.
החוסר מעש הזה הורג אותי.
הלימודים האלה לפסיכומטרי משגעים אותי - לעשות רק דבר אחד כל הזמן....
ממש נמאס לי. אני לא יודעת מה אני אעשה עם עצמי אחרי הפסיכו -
עוד שבוע בדיוק המבחן. ואז ישאר לי קצת יותר מחצי שנה לשחרור...
מה אני אעשה בחצי שנה הזאת? יותר גרוע - מה אני אעשה אחרי השחרור?!
נכון שאני לא אמורה לפחד מזה ושהיום שיוצאים מהבקו"ם על אזרחי זה היום שכמעט
כולם מחכים לו בכזה קוצר רוח... ומקנאים בי שאני מתקרבת לזה... אבל לא,
ממש לא. אני מפחדת מהרגע הזה עוד מלפני שסיימתי את כיתה י' וזה אפילו מתועד בבלוג הישן..
חבל שאני לא יכולה להראות כאן את הקטע שכתבתי אז (אין לי כוח לעשות קופי-פייסט, אני עצלנית).
אבל אני מנסה להגיד שאני מפחדת ולא יודעת מה לעשות עם עצמי.
מפחדת להגיע לגיל 40 בלי כסף, בלי קריירה, בלי אהבה.. עם תחושה של פספוס...
הגיוני לפחד מהדברים האלה בגיל שלי, בתקופה הזאת בחיים.. אני מאמינה שאני לא היחידה,
אבל עדיין זה לא עוזב אותי. צרת רבים - מי אמר שחצי נחמה?! יש מספיק צרה לכולנו.
אוף.
פשוט אוף...