אם הייתי לומדת בהוגוורטס, הייתי מתקבלת להפלפאף - בול אני.

"טוב לב, נאמנות, יושר, חריצות.."

פשוט בול.

כי אני ממש לא אמיצה, לא בעלת תושייה, שלא לדבר על תחמנית... ו...חכמה? אולי אבל לא

מאלה שאוהבים ללמוד, בטח לא מאלה שיהנו מלפתור חידה כל פעם שרוצים להיכנס לחדר.

רולינג ממש הצליחה לחלק את הבית ספר הזה ל-4 הבתים שמייצגים את כל

גווני האוכלוסייה. אני לא חושבת שקיים מישהו שלא מתאים לאף בית.

אז נכון, בטח יהיו אנשים שמתאימים ליותר מבית אחד...

בכל מקרה יש סיבה לזה שהסיפור שלה כל כך הצליח (חוץ מהעובדה שהיא הייתה ממש נחושה

בדעתה והמשיכה להתעקש על ההוצאה לאור של הספר שלה, למרות שהוא נדחה 19 פעמים).

איך בכיתי בסרט...

לא כי הוא היה מרגש, הרי קראתי את הספר, ידעתי איך זה יגמר...וגם שנאתי את הפרק האחרון.

אבל זה שהסרט היה האחרון ושלא יהיה עוד הארי פוטר.... זה גרם לי להבין שנגמרה לי הילדות,

שאני גדלה, שהחיים ממשיכים הלאה ושכמו שהארי פינה את הוגוורטס לילדים שלו, גם אני אצטרך

מתישהו לפנות את השטח לצעירים יותר.....

זה לא קל.