לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים


פורקן וכל זה

Avatarכינוי:  הגיגית בהפרעה

בת: 33





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    ספטמבר 2011    >>
אבגדהוש
    123
45678910
11121314151617
18192021222324
252627282930 

 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

קטעים בקטגוריה: . לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

חיים משלי


אני צריכה לגור מחוץ לבית איזו תקופה, פשוט לצאת מהבועה שאני חיה בה וליצור לי חיים משלי.

עם דברים שלי, אחריות שלי, כסף שלי, בעיות משלי. חברים משלי.

זה אחד הדברים שיגרמו לביטחון העצמי שלי לעלות - אני בטוחה!

לא אומרת שזה קל, אבל איך שאני עכשיו זה לא טוב, נמאס לי. באמת שכבר נמאס לי לגור בבית,

להיות תקועה עם המשפחה אחד בתוך התחת של השני,

להיות תקועה עם אותן דעות ומחשבות של כולם, אותה שטיפת מוח תמידית,

עם הדפוסי חשיבה המסוימים האלה שמשפיעים עליי ומרוב רעש אני כבר לא שומעת מה אני חושבת ומרגישה ורוצה.

חייבת להתרחק קצת מכולם כדי לראות מי אני באמת, כי נמאס לי כבר לא לדעת.

שואלים אותי עליי ואני במקום לענות על עצמי, מתחילה לספר סיפורים על אחותי.

או על אחותי השניה, או על אח שלי, או על אחד ההורים. זה לא צריך להיות ככה.

 

אבל כשאני חושבת מה אני צריכה לעשות כדי שהמצב הזה ייפסק, החרדה ממלאת אותי,

חרדה שנובעת בעיקר מחוסר ביטחון עצמי והערכה עצמית נמוכה, מלא קולות ספקניים שאומרים לי

"את? למה שאת תצליחי במשהו? מי את בכלל... בחיים לא תצאי מהבועה הזאת... את עצלנית מדיי /

 לא מספיק טובה / לא מספיק שקר-כלשהו..." וזה מחרפן.

 

וחוץ מזה נראה לי שאני חולה, כי ירד לי החשק לאכול וזה נדיר אצלי. בתור אחת שאוהבת אוכל והרבה.

ויש לי לחץ דם ממש נמוך - סחרחורת כל פעם שאני קמה, ובכלל עייפה נורא ויכולה להרדם ל12 שעות

אחרי שכבר ישנתי איזה 6 לפחות (לא כולל השעות שישנתי בלילה).

 

באסה

נכתב על ידי הגיגית בהפרעה , 25/6/2011 00:57   בקטגוריות ביטחון עצמי, חולשה, חוסר ספורט, עצמאות, פחד, פסימי  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



סגירת שבת ופלאשבקים


חזרתי מהשבת.
בהתחלה התבאסתי שתקעו לי אותה על הקורס פסיכומטרי אבל בסוף היה בסדר...
התחברתי קצת עם הבנות, דווקא היו חמודות.
האמת שהפתעתי את עצמי - התחלתי שיחות ודיברתי ממש בחופשיות וקיבלתי פידבקים
טובים (כביכול) אז זה עשה הרגשה ממש טובה! אני ממש מרגישה שהשתפרתי!
כאילו, עדיין יש לי את הקולות האלה בראש שאומרים "הנה, עכשיו הם חושבים עלייך ככה וככה
וככה וככה ותראי מה עשית, עדיף שתשתקי, מי בכלל רוצה לשמוע אותך, מטומטמת?!"
אבל הם היו ממש חלשים.
ובכלל בשבת הזאת מצאתי את עצמי במצבים שאם הייתי נמצאת בהם לפני שנה,
הם היו גורמים לי רגשי נחיתות ממש גדולים, ולעומת זאת עכשיו הייתי בסדר.
הייתי בטוחה בעצמי וזה כאילו שאני מודעת לכוחות הפנימיים שלי, כאילו משהו בפנים
יודע ש"את בסדר, מספיק טובה" וזה גורם לי לדבר בהרבה יותר ביטחון...
זה כל כך כיף.
ברור שיש עוד מה לשפר, אני חושבת שהייתי יכולה להתיידד עוד יותר ועם יותר בנות
אבל אני חושבת שזה גם קשור לזה שאני בבסיס של ג'ובניקים, והמנטאליות של האנשים
שם היא לא אותה מנטאליות שלי ובגלל זה אני נוטה פחות להתחבר אליהם באופן כללי.
כבר אמרתי שהצבא פספס אותי? שאני מתבזבזת? לא נראה לי שבבלוג הזה.
פאק - קב"א 55, פרופיל 97. למה לא הלכתי להיות קרבית? למה לא הלכתי לקורס טיס?
למה לעזאזל בחרתי במנילה את התפקיד הזה שבסוף הסתבר כתפקיד פקידותי???
ולמה אני לא בבסיס סגור? דווקא אני הכי לא מפונקת, מתרגלת לכל אוכל ששמים לי,
נרדמת בכל מיטה (או לא מיטה) שאני מוצאת, אין לי שום בעיה להיות הרבה זמן מחוץ
לבית... פשוט בזבוז. אני רואה את זה יחסית לשאר הבנות שאיתי, שרובן בוכות כל פעם
שהן ישנות מחוץ לבית, בוכות בגלל האוכל ה"מגעיל", מה זה הפינוק הזה?! צועקות על הקצינים
כאילו אין מחר, והקצינים האלה.. גם כן.. מוותרים.... מה אני אעשה.......... to late.

אבל לא נורא, יש לי יותר מזל משכל ובסוף נפלתי על מחלקה טובה מוצפת בעתודאים חמודים וחתיכים
(ותפוסים) שכיף לדבר איתם וזה טוב בסופו של דבר. כי אני גם עושה פסיכומטרי, וגם השנה וחצי
הזאת שגרתי בבית גרמה לי להתמודד עם השטויות בבית במקום לברוח מהן, ובגלל זה היחסים
עם המשפחה השתפרו כי כולנו התבגרנו קצת ולמדנו להסתדר אחד עם השני (בערך.. חחח).

בקיצור, עשיתי דבר שאולי נשמע די חסר ערך אבל בשבילי זה ממש משמעותי:
באתי לשמירה עם קוקו צמוד (כל השיער היה אסוף בעיגול כזה צמוד לראש), ובאתי בלי איפור
כי לא רציתי שהוא יימרח לי סתם. הרגשתי די לא יפה אבל ידעתי שיש לי יופי טבעי וגם לא
היה לי איכפת ממי שהסתכל עליי, כי ידעתי שקודם כל אני גם ככה נראית די טוב ודבר שני
בגלל שממילא לא בניתי על אף אחד מהבנים שם, אמרתי "אני לא הולכת להתייפייף בשביל אף אחד,
אם מישהו ירצה אותי, זה יהיה בגלל האופי ולא בגלל היופי. כי אני יודעת גם להיות ממש יפה,
אבל עכשיו לא בא לי". כמה שזה נשמע הזוי....

וחוץ מזה, לפני כמעט שנה גם סגרתי שבת, שמרתי בדיוק באותן שעות ובאותו מקום ככה שזה עשה לי
פלאשבק למה שהיה אז: מישהו התחיל איתי בשמירה וכבר בעמדה ששמרתי התחלנו להתנשק (כן כן,
זה נחשב הפקרת עמדה כי הייתי קצת עסוקה מדיי בשביל להסתכל על השער) וכשירדתי מהשמירה
קבענו להיפגש. אני רציתי לשבת ליד איזה שולחן ליד השקם, והוא אמר "לא, עזבי, עוברים שם יותר
מדיי אנשים, בואי אני אראה לך מקום מגניב" - כבר אז הייתי צריכה להבין את הרמז. או שאולי הבנתי
ודווקא רציתי? לא יודעת. בכל מקרה הלכנו ל"מקום המגניב" שלו - חורשה שכבר הכרתי, ושיחקנו שם
כל מיני משחקים, כאלה שהייתי אומרת קצת מוקדמים מדיי לשני אנשים שמכירים בקושי שעה וחצי.
אז זה היה סטוץ. יש כאלה שיקראו לזה טעות, כי אחרי זה הוא ממש זלזל בי ומן הסתם לא היה סיכוי
לקשר רציני איתו, שדווקא די רציתי. אבל אני לא הייתי קוראת לזה ככה. אני קוראת לזה "שיעור" -
זה היה ניסיון שבא להגיד לי מה אני אוהבת ומה לא. ניסיתי סטוץ, ובגלל שניסיתי הבנתי שאני לא אוהבת
את הדברים האלה. לגיטימי, לא? ובזכות המקרה ההוא, הצלחתי הרבה יותר עם אנשים אחרים,
ואני עוד אצליח אפילו יותר בקשרים שיהיו לי בהמשך. בזכות ה"טעויות" האלה.

לא משנה, אני עייפה והולכת לישון ואז ללמוד קצת. אבל קודם להתקלח.
נכתב על ידי הגיגית בהפרעה , 19/6/2011 08:44   בקטגוריות צבא, אהבה ויחסים, ביטחון עצמי  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




דפים:  

© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות להגיגית בהפרעה אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על הגיגית בהפרעה ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2025 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)