אני צריכה לגור מחוץ לבית איזו תקופה, פשוט לצאת מהבועה שאני חיה בה וליצור לי חיים משלי.
עם דברים שלי, אחריות שלי, כסף שלי, בעיות משלי. חברים משלי.
זה אחד הדברים שיגרמו לביטחון העצמי שלי לעלות - אני בטוחה!
לא אומרת שזה קל, אבל איך שאני עכשיו זה לא טוב, נמאס לי. באמת שכבר נמאס לי לגור בבית,
להיות תקועה עם המשפחה אחד בתוך התחת של השני,
להיות תקועה עם אותן דעות ומחשבות של כולם, אותה שטיפת מוח תמידית,
עם הדפוסי חשיבה המסוימים האלה שמשפיעים עליי ומרוב רעש אני כבר לא שומעת מה אני חושבת ומרגישה ורוצה.
חייבת להתרחק קצת מכולם כדי לראות מי אני באמת, כי נמאס לי כבר לא לדעת.
שואלים אותי עליי ואני במקום לענות על עצמי, מתחילה לספר סיפורים על אחותי.
או על אחותי השניה, או על אח שלי, או על אחד ההורים. זה לא צריך להיות ככה.
אבל כשאני חושבת מה אני צריכה לעשות כדי שהמצב הזה ייפסק, החרדה ממלאת אותי,
חרדה שנובעת בעיקר מחוסר ביטחון עצמי והערכה עצמית נמוכה, מלא קולות ספקניים שאומרים לי
"את? למה שאת תצליחי במשהו? מי את בכלל... בחיים לא תצאי מהבועה הזאת... את עצלנית מדיי /
לא מספיק טובה / לא מספיק שקר-כלשהו..." וזה מחרפן.
וחוץ מזה נראה לי שאני חולה, כי ירד לי החשק לאכול וזה נדיר אצלי. בתור אחת שאוהבת אוכל והרבה.
ויש לי לחץ דם ממש נמוך - סחרחורת כל פעם שאני קמה, ובכלל עייפה נורא ויכולה להרדם ל12 שעות
אחרי שכבר ישנתי איזה 6 לפחות (לא כולל השעות שישנתי בלילה).
באסה