גאד.
אין לי מה לעשות עם עצמי.
אבל היה משהו מעניין, הייתי בבית של בן דוד שלי שחוגג שחרור ויומולדת-
והיו גם עוד קרובי משפחה.. בקיצור בנוסף לכולם, היו 4 ילדים בני 5-7 ותינוקת בת 3 חודשים.
ודווקא היה נדמה לי שאני לא סובלת ילדים. אני לא אוהבת לעשות בייביסיטר,
נרתעת מילדים באופן כללי ועוד יותר מפחדת מתינוקות. בחיים לא החזקתי תינוק על הידיים.
ובכל זאת, היום דיברתי אל התינוקת הקטנה הזאת (שהייתה על הידיים של סבתא שלה,
לא אצלי - בלי להגזים) - ועשיתי לה את הפרצופים הידועים שלי (שמבריחים אנשים בד"כ,
אגב - דרך טובה לנפנף בנים לא רצויים, או אנשים בכלל) - והיא פשוט בהתה בי כמו איזה
מהופנטת וחייכה וצחקה..
וואו...
צחוק וחיוך של תינוק זה אחד הדברים (אם לא ה-!)
ואז חשבתי שאולי מתאים לי בעתיד לעסוק במשהו עם ילדים..
זה לא שלא חשבתי על רכיבה טיפולית... אבל לא יודעת.
פתאום זה קצת יותר קורץ לי.
ת'כלס הבנתי שמה שמרתיע אותי בילדים, זה לא הילדים עצמם,
אלא אלה דווקא ההורים.
הרי יש לי כישרון קומי, יש לי פרצופים מצחיקים ואני לא מתפדחת לדבר כמו מטומטמת
או לעשות שטויות וקולות מוזרים - שאלה דברים שמצחיקים ילדים, ואגב, תמיד דיברתי
ככה לחתולים ולכלבים שלי והם אהבו את זה. ודווקא ההבדל בינם לבין ילדים הוא לא כזה גדול.
אבל ההורים שעומדים בצד ומסתכלים - זה מה שגורם לי להיות חסרת ביטחון.
כי ברגע שההורים הולכים, אני נרגעת ונהיית טובה עם הילדים, אבל כשההורים חוזרים -
פתאום אני נלחצת והקול שלי חורק ואני מודעת למעשים שלי ממש טוב.
בכל מקרה.... אני פשוט צריכה לעשות עם עצמי משהו מועיל, למצוא סוף סוף מה אני באמת רוצה
לעשות בחיים ופשוט לעשות את זה. משהו שייתן לי סיפוק.
ואז אני אפסיק לחפש את הסיפוק הזה באיזה בן זוג מטומטם.
חבר זה לא פתרון. זה אקסטרה.
אמא פשוט הורגת אותי.. כשאחותי רצתה לעבור למעונות בירושלים, ותוך כדי שהיא שקלה את זה
היא אמרה (סוג של לעצמה או חשבה בקול רם): "וואו.. יהיה לי קר שם" אז אמא ענתה:
"אז תמצאי מישהו!" כאילו... מה...?
איזה טמטום.
אני לא בודדה כי אין לי חבר.
אני בודדה כי אין לי חברים. או, פחות, אני לא רואה כמעט את החברים(ות) שיש לי.
בגלל זה נתקעתי לבד ביום שבת, יום שאסור לי ללמוד לפסיכו.
אני מוצאת את עצמי הולכת מקיר לקיר בבית, עוד שניה מטפסת על הקירות...
אז יש כאלה שיגידו "מה הבעיה? פשוט תצאי!" אז אני באמת באה לעמוד
(במקום לרבוץ מול הטלוויזיה כמו איזה רכיכה) - אבל אז אני חוטפת סחרחורת ומרגישה
כאילו הרגליים שלי עוד שניה קורסות וכשאני חוזרת לשכב פתאום הכל בסדר.
בטח זה סתם לחץ דם נמוך. או שאני חולה.
וזה שאני כותבת פה בתדירות כ"כ גבוהה גם אומר שאין לי חיים.
נו, מילא. מחר הפסיכומטרי המקולל ואחרי זה אני (סוג של) חופשייה.
לפחות תהיה לי לגיטימציה מעצמי לצאת עם אנשים ולהנות קצת.
בא לי לנסוע לטייל (לא חו"ל, אני אסתפק במשהו צנוע בגבולות ארצנו הקטנטונת),
נסיעה ארוכהההה, לעשות איזה טיול סוסים או אופניים או קייקים/רפטינג,
ואז בערב לאכול ארוחת ערב במלון מפואר עם צוות בידור של אנשים חתיכים,
ואז לראות הצגה טובה וללכת לרקוד, אולי מועדון סלסה או סטנד-אפ או משהו...
אני צריכה שינוי - דחוף. כל דבר. הכי קטן.
רק שאין לי כסף (לנסיעות, אני מתכוונת, לא לשינוי. שינוי אפשר לעשות גם בלי כסף).
אבל כמה נושאים כבר אפשר לדחוף בפוסט אחד?
עזבו זה מיותר.. חפרתי.
וואו, דווקא עכשיו יש לי רעיון לפוסט מעניין (משהו שקשור לאחותי) אבל.... עזבו.
פעם אחרת.
או never
פשוט... אני רדומה....... פיזית ונפשית.
אהה וחרמנית - גם בשני המובנים. במובן הפיזי מן הסתם ידוע למה אני מתכוונת,
אבל הנפש חרמנית לשמוע מילים כמו "אני אוהב אותך" וכל השמאלץ הזה
שגורם לי להקיא עוד שניה. איכס אני מגעילה את עצמי