paper bags

אני חושב שמשהו משתנה כשאתה מבין שלהיות אומן או יוצר זה המקצוע הכי מתסכל שקיים

את רואה את היופי בעולם ומבין שלעולם לא תוכל להתפוס אותו

כמו עשן

אתה יכול לנסות אבל הוא תמיד יצליח להתחמק בשנייה האחרונה

אתה לא יכול לתפוס אותו אולי רק להנציח אותו

לא בשנייה מוקפאת לא בצבעים לא במילים

הוא חמקמק וחצוף ויורק לך בחזרה ישר לפרצוץ

לפעמיים כשנדמה לי שאת שמחה את מתאפרת יפה ויוצאת לקרוע את העיר את לובשת את הבגדים הכי מינימליים בארון ולוקחת את הכדור הכי חזק שאת מוצאת סופגת אורות וצבעים ואנשים את יוצאת לברוח את בורחת מזה שאת שונאת את הכל על ידי כך שאת אוהבת את הכל את אוהבת את כולם ואז יורדת למעמקים אסורים חושפת שיניים מוציאה רעלים על עצמך ועליי גם אני שם מוציא רעלים איתך ואנחנו נושפים ושואפים אחד את השני לפעמיים אני מרגיש טוב יותר אחר כך לפעמיים רק יותר רע אבל נמאס להישאר במערכת האיוורור הסגורה הזאת שניינו כאן ביחד שוטים וזרוקים תקועים בתוך מעגלים לא נגמרים של תוהו ובואו וחושך על פני תהום זה לא משפט כל כך מצוץ מהאצבע מחכים שמישהו ידליק את האור את לא חולה ולא מטורפת את רק קצת לבד את אומרת גם כאנו קרובים כל כך כשכואב אבל הגיע הזמן להדליק את האור לעשות את מה שאת ואני זקוקים לו כל כך ולדבר על משפחה וחיתולים וסביבה קצת פחות ארסית ועל כל הדברים שהיינו עושים אם היינו אנשים יציבים

אני לא יודע איך להוריד את הדג בתוך האסלה

כבר חודש הוא שוכב על קרקעית הצנצנת המרופדת אבני נחל אותנטיים (מפלסטיק) ונראה שכבר נצח לפחות הוא מחכה לי

נראה שצבעו קצת התכהה ומכחול הפך למשהו שמזכיר יותר שחור

שחור

כמה מתאים

הוא שוכב שם עם הנוף של הירוק כשהשמש עולה דומם כמו העצים גם כשהיא יורדת

שכחתי להאכיל אותך. חזי. וככה פתאום אתה מת

ככה פשוט לא קיבלת אוכל. מת. בלי תקופת גסיסה או קריאה לעזרה או נדירת נדר בקול גדול לקדוש ברוך הוא

ככה מת. על יד הפרחים הנובלים שהיא הביאה מלפני יותר מחודש כבר

חשבתי אולי לשים אותך בתוך עיתון הבוקר של אורי השכן לפניי שהוא קם ולהפחיד אותו למוות על זה שקרא למשטרה בפעם ההיא

אבל אני לא מסוגל להוציא אותך מבית הזכוכית שלך

יפה לך ככה חזי. אתה נראה שליו כמעט כמו שהיית חי. דומם כמו נצח