כי להם זה לא איכפת

חשבתי כבר לפרוש לישון, אבל במקרה ראיתי את ה"נושא החם" וזה עשה לי צביטה בלב..

"הכי כואב" הא?

זה פשוט גורם לי לחשוב שוב על הדברים שאני מדחיקה כל-כך הרבה זמן ובאותו זמן לא מפסיקה לחשוב עליהם.

אז, מה הכי כואב לך, ילדת SNUFF?

אני מנסה לחשוב טוב ולהיות כנה עם עצמי.

הכי כואב לי זה שאני בחיים.

זאת האמת הקשה. וכואב לי אפילו לכתוב את זה.

כואב לי שאפילו למות לא נתנו לי. שאת הדבר היחיד שעשיתי בשביל עצמי הם לקחו ממני. כואב לי שאמא שלי מצאה אותי עם הכרה מעורפלת בחדר שלי.

כואב לי שהיא הזמינה אמבולנס.

כואב לי שהחברה הכי טובה שלי לשעבר <זאת שהבטחתי לחפור עליה ^^ > הגיעה לבית חולים.

כואב לי לחשוב על המבט המפוחד שלה כשסיפרתי לה מה קרה.

כואב לי להיזכר בפנים האלה, ההמומות. הפנים החיוורות האלה, העיניים הירוקות והלא-מבינות האלה.

כואב לי להיזכר בשיחת טלפון ששברה לי את הלב, כשהבטחתי לאותה חברה שאני אהיה בסדר, שהמצב עוד ישתפר ושאני ל-א אתן לעצמי למות.

"רק שתפסיק לבכות" חשבתי. "שלא תבכה יותר!! לא בגללי" זה כל מה שיכלתי לחשוב עליו.

היא הייתה כמו אחותי, אפילו יותר מאחות. היא הייתה כל-כך חשובה לי. ולא יכלתי לסבול את זה. לא יכלתי לסבול את העובדה שאני מכאיבה לה.

וכן- אני יושבת בסלון שלי, ומתבכיינת בצורה רדודה ושטחית על משהו טיפשי.

ונכון שאני טיפשה, ושהחיים שלי כביכול "מושלמים". אבל הפעם לא איכפת לי, עכשיו אני מודה- כואב לי ורע לי. וקשה לי מאוד.

כואב לי שקיימתי את ההבטחה. ושאני עדיין מקיימת אותה.

כואב לי גם שניתקתי איתה קשר, שרבנו, ושהשלמנו ושזה לא חזר להיות אותו דבר.

כואב לי שכשחשבתי שהולכים לדקור אותי, חשבתי עליה ולא על עצמי. לא על אמא שלי או על חבר שלי, רק על ההבטחה שלי אליה.

כואב לי גם שאני חכמה ולא מנצלת את זה, שהדרדרתי בלימודים.

כואב לי שהתחלתי לעשן.

כואב לי שהתחלתי גם לשתות.

ושאני לא הכי יפה.

שכל המשפחה שלי עשירה מאוד, ורק אני לא- כי אמא שלי החליטה לעלות לארץ לבד.

כואב לי כי אני שטחית.

כואב לי כי אני שונאת את אבא שלי.

ואת אחותי הגדולה.

וכי אני לא בקשר איתם.

אז עכשיו סיימתי להתוודות.

ואמרתי את כל האמת.

כי כואב לי באמת.

כואב.

טוב, יש לי כל-כך הרבה דברים לכתוב, אז אני חושבת שאני אתחיל מקצת רקע:

לפני בערך חודש התחלתי לצאת עם מישהו. העניין הוא שה"מישהו" הזה הוא במקרה בן -דוד של ילד מהכיתה שלי. יותר נכון- ערס מהכיתה שלי. או אם אני ממש רוצה לדייק- ערס ששונא אותי מהכיתה שלי. אבל לא נורא, איתו אני עוד יכולה להתמודד. גם עם אח שלו שנמצא בבית-ספר שלי, כיתה מעליי, אני יכולה להתמודד. כמה מבטים מפחידים של "אני שונא אותך" לא יהרגו אף אחד.

אבל זה לא הכל, אחרי חודש הזוי הבנתי אתמול משהו חשוב. הבנתי שהחבר שלי הוא עבריין.

כן, זה נשמע הזוי.

כן, גם אני לא האמנתי.

הוא הסתבך עם מישהו שהוא לא ממש היה צריך להתעסק איתו, ועכשיו- מחפשים אותו. יש אנשים שרוצים לדקור אותו.

אתמול, כשהוא בא לבית שלי בשביל שנלך ביחד לפגוש חברים, ר-א-ו אותו. ככה יצא שהתחבאנו בבניין שלי, מפוחדים. הוא עם האולר ביד, ואני עם הפלאפון- מתקשרת-ל-אלוהים-יודע-מי שיבואו לעזור לנו. בסוף באו לעזור לנו, ואחרי זה דווקא היה ממש כיף. הסתובבנו בעיר ועשינו שטויות =] ממש נהינתי..

ואחרי זה, אחרי כל הכיף והשטויות והבלאגנים, נשארתי עם חברה שלי מהכיתה, חיכיתי איתה לאוטובוס ואז עליתי הבייתה. ודיברנו בינתיים. סיפרתי לה דברים ממש אישיים. אני דיי מתחרטת על זה, אם להגיד את האמת.. סיפרתי לה שניסיתי להתאבד פעם. סיפרתי לה על החברה הכי טובה שלי לשעבר, אותה ילדה שאני מתכוונת לחפור לכם עליה כל-כך, שכבר לא תוכלו לסבול את זה P:

סיפרתי לה הרבה דברים אישיים, ובסוף הגיע האוטובוס והיא נסעה.

זה היה היום שלי, אם כבר לא מחשיבים את ההיסטריה של אמא שלי, שקיבלה סופסוף את החדר שהיא כל-כך חיכתה לו. ציפיתי שהיא תהיה שמחה, אבל את אמא שלי זה בלתי אפשרי לרצות. אז בסוף המיטה הגיעה בלי ארגז-מצעים. אז מה? זה אומר שצריך להיכנס להיסטריה?? ><"

בכל מקרה, היה לי ערב מבאס והיום בבוקר החלטתי לא ללכת לבית-ספר..

אני יודעת שהפוסט הזה יצא שטוח כזה, לא הפוסט שהייתי רוצה להוציא בתור הפוסט השני שלי, אבל נראה לי שפשוט קשה לי להיפתח כל-כך מהר.

אני עוד אעבוד על זה, ובינתיים- שיהיה לכם יום טוב ^^

טוב, אז את הפוסט הזה אני כנראה אכתוב רק לעצמי.. וזה בסדר, תמיד הייתי טיפוס דיי סגור. אני לא מאלה שיושבים בשקט בפינה ובוכים על החיים שלהם. לא. אני.. זאת אני. אני כן אקפוץ ואצעק ואפיץ את ההיפראקטיביות שלי בכל הזדמנות להראות לאנשים שאני חולת נפש עם קבלות=]

כן.. זאת אני.

תראו, אחרי ניסיון התאבדות, אחרי שמצאתי מטרה לחיים שלי, אחרי שאיבדתי כל סיבה לחיות, אחרי ש"כבלתי" את עצמי לחיים בשביל האנשים שאני אוהבת <או לפחות אהבתי>, אחרי כל זה, אני מוצאת את עצמי כותבת בלוג, ובעצם מנסה להבין מי אני, ומה קורה לי, או לפחות, מה זה הנתק הזה, למה אני ל-א מ-ר-ג-י-ש-ה כלום. למה הכל כ"כ שקט ורגיל פתאום ולמה אחרי שהשגתי את השקט שכ"כ רציתי, אני עדיין לא מרוצה.

כן- בבלוג הזה אני אכתוב את הסיפור שלי. בבלוג הזה אני אהיה א-נ-י.