העולם האחרון סיפור בהמשכים

שלום לכולם(:
כל החפירות, אחרי הפרק - תהנו...

פקחתי את עייני במהירות, מבוהלת. 
מכונה מפלצתית עמדה במרחק של בערך חצי מילימטר ממני. הקשבתי לקצב נשמותיי  המהיר.
"השתגעת?! לא מחליקים על הקרח כשהזמבוני פועל!" אז זה הזמבוני הזה, נער גבוה השתלשל מתוך המכונה המוזרה הזו, הוא הסתכל עליי בזלזול מוחלט.
"מצטערת... אני לא ידעתי." אמרתי, קולי רעד מעט.
"בסדר. עכשיו צאי מפה, אני מנסה לעבוד." הוא אמר. 
החלקתי באיטיות לעבר היציאה, שתקתי כל הדרך. – בעולם הזה יש אנשים לא נחמדים במיוחד.

לא הספקתי להתיישב. אישה מבוגרת לפי מיטב הבנתי נכנסה לאולם. היא סימנה לי לרדת אל הקרח.  כאשר הגעתי אלייה שמתי לב שהזמבוני כבר לא פועל, נרגעתי. 
"בגלל שיש לך פערים להשלים אז, לעבודה! חמישים קפיצות וחמישים סיבובים!" אז... זאת המורה שלי. עמדתי לידה, לא זזה ממקומי – המומה.
"למה את מחכה?!" היא הרימה את קולה והתחלתי לקפוץ. קפצתי כמו שאני רגילה, כמו שקופצים בחבל. פשוט הרמתי את רגלי וקפצתי. 
"אוי אלוהים..."  היא נשמה נשימה עמוקה והתקרבה אליי "את בטוחה שאת ג'ניפר?" הנהנתי.
"ככה..." היא החלה להדגים לי "התחילי להחליק במהירות סבירה, סובבי את קרסולייך ליצירת מהירות והרימי אותם" אמרה תוך כדי שהדגימה. "פשוט לא?"

אני חושבת  שעבר הרבה זמן עד שהצלחתי לעשות את מה שהמאמנת רצתה שאעשה. אחרי שתרגלתי את כל מה שרצתה, הגיעו עוד מספר בנות, חלקן הלכו להתלבש איפה שאני התלבשתי ממקודם וחלקן כבר ירדו אל הקרח.  בעודי ממשיכה להתאמן, הרגשתי נגיעה קלה בכתף שלי. 
"היי!" הסתובבתי. בת אנוש – כך קוראים לזה, ניגשה אליי, קולה היה גבוה מהרגיל, פניי מעוקם מעלה ושיערה השחור אסוף למעין  תסרוקת מוזרה. 
"היי..." אמרתי בלחש.
"אני אליס... שמעתי עלייך המון את יודעת? אני ממש רוצה להיות ככה כמוך, לזכות בתחרויות וזה... כל הכבוד לך!" היא אמרה, שפתיה עדיין עקומות כלפי מעלה – היא מחייכת. אנשים מכירים אותי, ואני לא מכירה אותם – אני מרגישה מוזר בגלל זה כל פעם מחדש.
"היי אליס, תודה... אני חושבת" גמגמתי, ניסיתי לחייך כמוה. 
"נו, בחייך... אל תצטנעי ככה." היא נתנה לי טפיחה קלה בכתף.
הרגשתי חום קל בלחים שלי, זה הרגיש לי מוזר. 
אליס השמיעה צחוק "את מסמיקה..." היא אמרה. אז זה מה שזה. 
"קדימה בנות! תרגלו את התרגילים מהשיעור הקודם! עשרים פעם וסיימתן. וג'ניפר? תהיי ליד אליס, היא תראה לך..." המאמנת צעקה, לא הבנתי למה היא הייתה צריכה להגביר את קולה כל כך. התקדמתי אחרי אליס. 

התחלתי להבין מה קורה בעולם הזה, הבנתי שהדיאלוגים הם החלק החשוב ביותר כאן. זאת אומרת שאם אני לא אתחיל לדבר ואעשה את עצמי לאחת שמכירה את כולן  ואספר לאנשים על המקומות שבהם אני בכלל לא זוכרת שהייתי, שאם אני לא אשקר לאנשים – אף אחד לא יאהב אותי. אני אהיה מוזרה. כמו הלווייתנים בעולם המים – אלה שלא הסכימו לחיות עם המוסכמות שהעולם הקנה להם ובגלל זה, לוריסקוס  נידתה אותן מהעולם ועד שלא מצאה  לווייתנים שהסכימו לחיות גם מעל וגם מתחת למים, ולצאת בדיוק מתי שאומרים להם, היא לא הכניסה לווייתנים לעולם הזה.  
למזלי, וגם לצערי, אני אף פעם, בכל שהותי ביקום עד עכשיו, לא הייתי צריכה לחיות על פי החוקים שהעולם שהגעתי אליו נתן לי. בדרך כלל, הייתי מגיעה לעולם כלשהוא כדי להפוך אותו ליותר טוב, כדי לשנות בו משהו עבור הילידים האמיתיים שחיים בו. פעם זה היה ללמד את בני עולם האש לא להשתמש בכוח שלהם לרעה, פעם זה היה סתם כדי לבחון את ילידי עולם הפרחים, עולם שהתאהבתי בו אחרי היעוד הראשון שלי בו, ופעם אחרת זה היה כדי לעמוד על המשמר ולהחליף ילידים שלא עשו את עבודתם נאמנה. 
תמיד הייעוד שלי היה בשביל הכלל ובשביל הכלל בלבד. בדיוק כמו שבכל העולמות שבהם חייתי, לא הייתי כל כך מפותחת מבחינה נפשית ופיזית – תמיד הייתי יכולה לחשוב, ולהביע את דעותיי על העולם כמו בצורה הזאת אבל אף פעם לא הייתי יכולה להביע את דעותיי בקול, אף פעם לא הייתי יכולה לדבר ככה. אף פעם לא הייתי יכולה להריח ולהבדיל ככה בין ריאות, לראות בורה כל כך חדה – העולם הזה הקסים וזעזע אותי בו זמנית, ואני בחרתי לחיות בו. 

"ג'ניפר!" אליס עמדה מולי, וקטעה לי את חוט המחשבה. "בחיים לא פגשתי מישהי כזאת מעופפת"  היא התקדמה ובאתי אחריה. על מה דיברתי מקודם? רואים, אני פשוט לא יכולה לאחד את כל החושים האלה ביחד.
"ג'ייק!" אליס צעקה. השם העביר בי רעד לא מוסבר בגוף.  "אני אחראית עלייך עד שתקלטי איפה את נמצאת. מרינה, המאמנת שלנו מינתה אותי להיות אחראית עלייך" הסבירה "אז, אני ואחי ניקח אותך הביתה, את יודעת, כדי שנוכל ללכת ביחד לאימונים, אם את רוצה כמובן." 
"אח שלך?" אני חושבת שאני יודעת מה זה אח. זה... עוד בן של האימא שקשור בקרבת דם לילד השני, או משהו כזה.
"ג'ייקוב. הוא מפעיל את הזמבוני..." אותו אדם מגעיל שנתקלתי בו קודם הסתכל עליי, הפעם בצורה יותר בוטה ממקודם, ניסיתי לחייך אליו.
יצאנו מאולם ההחלקה, היא ידעה את הדרך אל הבית שלי יותר טוב ממני, הפעם לא היה לי זמן להתלהב מהכול מכיוון שהילידים מתייחסים לעולם המקסים שלהם כמובן מאליו, אני אף פעם לא אתייחס אליו ככה. 
"אז... את מבוסטון נכון?" אליס שאלה אותי בזמן ששחקתי עם השלג ברגלי. 
"כן..." עדיף שאענה לכל שאלותיה בחיוב. 
תוך מספר דקות ראיתי את ביתי מרחוק. אליס וג'ייקוב עצרו ונפרדתי מהם לשלום.
"נתראה באימון, מחרתיים, בחמש." היא קראה ושניהם נעלמו. 
אליס נראתה לי נחמדה, היא הזכירה לי את פלוריסיה באיזשהו מובן. לעומתה, היה לי קשה לפענח את ג'ייקוב. כמו אליס, הוא היה גבוה, עינו היו ירוקות ושערו היה חום בהיר, הוא היה רזה ומספר פלסטרים עיטרו את גופו. הוא לא דיבר הרבה. מהמעט שהכרתי אותו, הוא לא נראה לי נחמד כל כך. 
ישבתי על ספסל מול הבית שלי ובחנתי את העולם הזה, בבסיסו, הוא היה העולם הכי יפה שהייתי בו כל שנותיי. הילידים פשוט לא ידעו לשמור עליו. כרזות מהבהבות בכל מקום, זבל, לכלוך, ניצול משאבים יקרים. .. 
אל מולי עבר אדם מבוגר, שזרק מעין ניר מגולגל אל השלג, למרות שהפח, שאליו ראיתי הרבה אנשים זורקים את האשפה שלהם היה בדיוק לידו. 
קמתי. "אתה יודע מה את עושה?!" צעקתי על האיש. הוא התקרב אליי. 
"ג'ניפר, חיכיתי לך." הוא אמר ותפס את ידי חזק, וחיוך עלה על שפתיו.