זה מתקרב, זה כל הזמן מתקרב...

"שיגיע כבר! אני לא יכולה עם כל ההכנות האלה...."

"סבלנות..."

-

אני רוצה לספר לכם על פנטזיה שהייתה לי בשנה שעברה.

זאת הייתה שנה שכל כך איחלתי למוות, אבל לא רציתי להתאבד.

לא, רציתי מוות מיוחד. מוות שישאיר חותם על כל הסובבים אותי!

אז התחלתי לתכנן בראשי, לראות איזו דרך מוות אני הכי רוצה- לא משהו פתאומי, לא משהו מפחיד יותר מדי.

משהו שיכין אותי לקראת המוות. רציתי מוות ממחלה, ולא סתם מחלה- אלא מחלת הסרטן.

התחלתי לתכנן בראש סיפור טרגי, ואיך זה בדיוק ישאיר חותם על הסובבים אותי.

אני רוצה שתבינו שבאותה תקופה הייתי בדיכאון חמור, ואף אחד לא ידע מזה.

רציתי כל כך למות, אבל ידעתי שאם אתאבד כולם יכעסו עליי.

בגלל זה רציתי מוות מסרטן, מחלה מוכרת שאם אמות ממנה אז במקום לכעוס, אנשים ירחמו עליי. הכתיבה זה כל מה שהחזיק אותי בחיים. בלעדיה- הבלוג הזה כנראה לא היה קיים.

אז ככה הולך סיפור המוות המעוות שתיכננתי-

אני מגלה כי יש לי את מחלת הסרטן, ומתחילה להיות שמחה.

שמחה כי אני מבינה שלא אצטרך להתאבד, וכי יש לי כבר דרך מוות סלולה בלי שאצטרך לעשות דבר.

אני מחליטה לא לספר זאת לאף אחד, לשמור את זה בסוד ולתת למחלה לעשות את שלה.

בנתיים אני כותבת ספר, בו אני כותבת על ילדה שהיא כמוני ודרכה אני מביעה את כל מה שעובר עליי באותה תקופה.

את כל הרגשות, המחשבות, השקפות העולם וההתמודדות עם המחלה וכמו כן עם הדיכאון והשאיפה למוות.

כותבת איך אני מצליחה לשמור דבר גדול כמו זה בסוד, ומסתירה מכולם גם בפני האנשים הכי קרובים.

דרך הספר גם מעבירה מסרים וחוויות, ובקשות... בקיצור- הכל.

לקראת הסוף כבר המצב שלי מדורדר ויותר קשה להסתיר את הסוד, אך עדיין מצליחה להסתיר בשקרים.

כמו כן גם הילדה בספר. כבר כותבת מכתב לקרובים, וצוואה.

רק הסוף של הספר הוא לא כמו במציאות- הקוראים מגלים שלילדה אין בכלל סרטן.

היא יושבת על ספסל ורק מפנטזת שזה מה שיקרה כי היא לא רוצה להתאבד.

היא חושבת שאם הגורל לא רוצה שהיא תמות בקרוב, אז כנראה יש לכך סיבה. והיא קמה ומחליטה להתמודד עם הדיכאון.

סוף הספר אמנם מעודד, אבל כשהקוראים יודעים שהסופרת עצמה (אני) באמת מתה והיא לא סתם פינטזה את הכל כמו בספר,

אז זה גורם להם למן שוק רגעי כזה, ולהגיד בהילוך איטי 'אומייגד!' (טוב זה מה שחברה שלי הייתה עושה).

וזה החותם שאני רוצה להשאיר.

הספר הזה יעורר השראה בקרב רבים, וכמו כן גם יכניס אותם לעולמי הפנימי ברגעיי האחרונים.

-עד כאן הסיפור המעוות-

אני לא יודעת אם אני עדיין מאמינה במה שקראתי לו 'המוות המושלם'

כנראה שקצת פחות, אבל עדיין אני לא רוצה מוות שכולם כבר רגילים לשמוע עליו (להלן- תאונות דרכים)

אני כבר לא כל כך משתוקקת למות כמו בשנה שעברה, אבל עדיין חושבת שמוות זה לא דבר רע ולא אכפת לי אם אמות בקרוב או לא.

אבל הבנתי שאני לא צריכה את המוות מול הפנים בשביל לעורר השראה בקרב אנשים.

אם אני רוצה להשאיר חותם אני יכולה לעשות את זה גם כשאני עוד בחיים. אני לא צריכה סיפור טרגי.

ואם הכתיבה זאת הדרך שלי להעביר את המסרים, אז פשוט אעשה זאת. ולא סתם אפנטז על לעשות זאת דרך מוות.

החלום הכי גדול שלי זה שאכתוב ספר מעורר השראה. ואני יכולה לעשות זאת גם בלי סרטן.

אז היום כשקמתי בבוקר נזכרתי בכל זה.

וקול בראשי אמר-

'אם זה מה שאת רוצה אז תתחילי עכשיו, אל תחכי! אם את רוצה שהחלום יתגשם אל תבזבזי זמן, תעשי לפני שזה יהיה מאוחר מדי...

לא צריך לחכות שהמוות יהיה קרוב בשביל להתחיל לעשות את הדברים שאת אוהבת. וגם אם לא תספיקי, תדעי שלפחות ניסית.

וזה מה שחשוב'