השיעור הזה שכל הזמן מלמדים אותנו "לא לוותר", כבר די נמאס על כולם. כי הרבה יותר קל לדבר מאשר לעשות. אבל קשה להתעלם, כשהתוצאה מדברת בעד עצמה.

לאחרונה נשלח אלי וידאו. אחרי שצפיתי בו, הבנתי שכבר נתקלתי בו בעבר. זה וידאו שמתאר אליפות אוניברסיטאות במרץ 2008 (Big Ten Indoor Championships) במינסוטה, ארה"ב. בריצת 600 מטר בולטת אחת האצניות ששמה Heather Dornide:

הינה הסרטון שמתעד את המאורע:

היא לקחה את המקום השני בדרוג הכללי (הפסידה בכמה מאיות שנייה). במרוץ עצמו היא ניצחה. ועקפה את חברתה לאוניברסיטה Jamie Dittmar שהובילה אחרי הנפילה. אבל האם כל זה באמת משנה?

ל-Heather יש תכונה שמאוד חשובה לספורטאים, והיא: להתאושש מהר מנפילות. בזמן שכל שאר האנשים ש"נפלו" באספקט זה או אחר בחיים, מתרכזים בלקום, הספורטאי חייב לעשות זאת במהירות שיא.

בתור ספורטאית, אני יודעת שבספורט הניווט התכונה הזאת חשובה מאוד. אם עשית טעות ניווט, אתה חייב להתאפס על עצמך ולהמשיך הלאה לנקודה הבאה מבלי לאכול את עצמך על הטעות שבזבזה לך זמן. אם המחשבות ימשיכו לנדוד לטעות, זה רק יעודד טעויות נוספות. ומניסיון, לא משנה עד כמה הטעות שעשית הייתה חמורה, נווטים אחרים יכלו לעשות טעויות גרועות יותר. כבר קרו מקרים שאחרי טעות "disaster" סיימתי במקום ראשון. לכן המוטו שלי הוא: "זה לא נגמר עד שזה נגמר" (גם בניווט וגם בחיים).