לפעמים אין צורך בהרבה מילים בשביל להביע עמדה או להעביר מסר.

הינה כמה דוגמאות שפרסומות שמתנגדות לעישון:

אל תתנו למייצרי הסיגריות להתעשר על חשבון הבריאת שלכם.

הסוכנות האמנותית Saatchi & Saatchi Russia ערכה מסע פרסום כדי להעלות את הפופולאריות של המוזיאון לארכטקטורה על שם א. ב. סושאב.

הסוכנות ציירה סדרה של פלקטים, בהם מוצגים מבנים ארכטקטוניים מוכרים, אשר מחביאים מתחת לפני הקרקע עוד הרבה פרטים מעניינים.
לדעתי יצא מרשים.

פרסומות. הן שקועות כ"כ עמוק בחיי היומיום שלנו ,שאנחנו כבר לא מתרגשים מהן.

ברחוב:

השלטים הצבעוניים בצידי הכביש שמסיחים את דעתם של הנהגים. במסכי הפלאזמה בצמתים. על גבי בתים... 

בטלוויזיה:

לי אין טלוויזיה, אבל לפי מה שאני זוכרת, כל עשרים דקות יש חמש דקות של פרסומות (זאת הנורמה). זה מציק במיוחד אם רואים סרט. לקראת סוף "הפסקת הפרסומות" שנכפתה על הצופה, הוא כבר לא זוכר מה הייתה העלילה.

באינטרנט:

כנראה יש את אלה שזוכרים את תחילת עידן האינטרנט הביתי. אז, על כל דף שעולה, היו קופצים שניים שלושה חלונות עם פרסומות. ואחרי זה לך תסביר לאמא שלך שאתה לא גולש באתרי פורנו וזאת רק פרסומת שלא הספקת לסגור (;

אבל אז מפתחי הדפדפנים הכניסו אופציה לחסימת החלונות הקופצים וכולם נשמו לרווחה. אבל לא להרבה זמן. עכשיו הפרסומות קופצות בתוך החלון שאתה פותח.

הפרסומות בכל מקום ואנחנו כבר לא מתייחסים עליהן. לכן כל חברות הפרסום יוצאות מגדרן כדי לגרום לנו להעיף מבט נוסף בשלט חוצות, או להישאר דבוק למסך או ללחוץ על הקישור שיביא אותנו לדף שבו יציעו לנו לרכוש מוצר או שירות.

בלי בושה הם משתמשים בחולשות שלנו:

הם פונים לרגש:

הם פונים ליצר המיני שלנו:

הם מנסים להצחיק:

הם פונים להגיון הפנימי שלנו ומנסים לבלבל אותו:

יש עוד טריקים רבים, חלקם מלוכלכים חלקם פחות, אבל לרוב יש להם מטרה אחת - למכור.

איך אני מתמודדת עם פסומות:

ויתרתי על הצפייה בטלוויזה כדי לפנות זמן לדברים יותר מעניינים והפרסומות היוו משקל לא מבוטל בהחלטה שלי. 

הפסומות באינטרנט לא הטרידו אותי עד ש-YouTube לא החליטו לאפשר להכניס פרסומות לפני הסרטונים.

אז התקנתי לעצמי Ad-block ל-Chrom ול-Mozilla (אני מאמינה שיש גם לדפדפנים אחרים, פשוט אני משתמשת בשני אלה). הוא חוסם לא רק את הפרסומות לפני סרטון, אלא פרסומות בכללי (קופצות או סתם מודבקות לחלון הדפדפן) - מאוד שימושי.

את הפרסומות ברחוב קשה להסיר. ואני גם מתלבטת אם הייתי רוצה להילחם בהן. הן מוסיפות צבע וחיים לעיר. ובשביל לקבל מושג איך נראת עיר ללא פרסומות, אפשר לתת מבט ב-São Paulo שבברזיל. ב-2007 יצאו חוקים תחת השם הכולל "Clean City Law" ביניהם נאסר לפרסם על שלטי חוצות. הינה התוצאה:

כדי למנוע המעיר להפוך לאפורה ומדכאת, האמנים השתמשו במקומות הפנויים, בשביל לצייר:

קשה להגיד אם הפרסום מזיק ועדיף להוריד אותו מחיינו או שהוא ממלא שטחים ריקים ועדיף להשאיר אותו.

מה שכן, יש סוגי פרסומות שאני לא מוכנה לוותר עליהן:

שירותים ציבוריים. כולנו יודעים איך הם מריחים וכל אחד היה מעדיף את השירותים לו בבית על פני אלה שביקרו בהם מאות אנשים ביום.

אבל יש שירותים ציבוריים שתתנו בהם מבט שני:

השירותים השקופים למחיצה:

בלונדון יש "קוביית שירותים ציבוריים" העשוייה מזכוכית חצי שקופה. כלומר, שקופה רק מצד אחד. האנשים ברחוב לא רואים דבר, אבל האדם בשירותים יכול לראות את כל מה שקורה ברחוב ברגע שהוא עושה את הצרכים שלו.

אני אישית לא הייתי מרגישה בנוח בכזה מקום, אבל יש אנשים שלהם לא אכפת:

המשתנה הנעלמת:

שוב בלונדון. במהלך היום המשתנה נמצאת מתחת לאדמה. בערב בא מפעיל ומעלה אותה. תוך שתי דקות צומחת ברחוב משתנה בעלת שלושה "תאים" לנוחיותם של האנשים החוגגים בלילות.

אני רק חושבת לעצמי - מה עושות הנשים?

P-Tree משתנה:

בהולנד פותח פתרון פשוט להתמודדות עם ענייני השירותים בפסטיבלים.

קומפקטי, זול וניתן להתקנה על כל עץ (:

ברגעים כאלה אני מקנאת בגברים

שרותים בחלל:

טוב, אם לוקחים את עניני השירותים לחלל, העסק מתחיל להסתבך. אמנם אלה לא שירותים ציבוריים, אבל בהחלט מרשימים.

בטח צריך לקחת קורסים כדי לדעת לתפעל את הדבר הזה.