המאפיין העיקרי של סרטי פעולה, הוא הקצב המהיר של ההתרחשות (כן, הפעולה. כפי שרומזת הכותרת של הז'אנר). גיבורי הסרט תמיד ממהרים. הם רצים ספרינטים, נוסעים במהירות מופרזת, צוללים למצולות ומשתמשים בכלי טייס. הם יעשו הכל כדי להגיע בזמן לעדם או כדי להתחמק מהסכנה על נפשם.

סרטי פעולה הם סרטים די מוגבלים בבסיס העלילה שלהם. סרט מסוג זה הוא בד"כ סיפור של "הטובים נגד הרעים", כאשר הטובים מנצחים בתשעים ותשע אחוז מהמקרים (וכמובן נגד כל הסיכויים). ואסור לשכוח שהשיטה לפתרון כל הבעיות היא אלימות. זה נע מאגרופים, דרך כלי נשק חדים, אקדחים, בזוקות ועד להחרבה מרשימה של ערים שלמות בפיצוץ אחד גדול.

אני כן אוהבת סרטי פעולה, אבל עם השנים פיתחתי סלידה מאלימות מוגזמת חסרת משמעות דוגמת הסרט Django. אלימות הייתה ותהיה, אבל הבמאי בוחר במה המצלמה תתמקד. זה יכול להיות מיקוד הומוריסטי ונקי כמו בסרטים של Jackie Chan או זה יכול להיות מיקוד סדיסטי וארגמן מדם כמו של Quentin Tarantino.

עם התפתחות האמצעים הטכנולוגיים, סרטי הפעולה הפכו לרוויים באפקטים עד לרמה שבא להקיא מרוב פיצוצים והתרסקויות. כמובן שהאפקטים מרשימים ומגרים את העין, אבל צריך להישאר בגבול הטעם הטוב. אחרת זה נראה שהפיצוצים מנסים להסתיר משחק גרוע או ליקויים בעלילה ובבימוי.

הינה רשימת סרטיה הפעולה שאהבתי (היא רחוקה מלהיות מלאה ותתעדכן עם הזמן):

Die Hard

שנה: 1988

שפת מקור: אנגלית

מדינה: ארה"ב

במאי: John Mc Tiernan

משך: 132 דקות

קטגוריות: פעולה

על הסרט: עלילת הסרט מבוססת על הספר "כלום לא נמשך לעד" (Nothing Lasts Forever). העלילה מתחילה כשהבלש, ג'ון מק'ליין, מגיע מניו-יורק ללוס אנג'לס כדי להתפייס עם אשתו לרגל חג המולד. הוא פוגש אותה במקום עבודתה (גורד שחקים שמשמש כבניין משרדים). שם מתנהלת מסיבת חג מולד לצוות העובדים.

על הדרך, קומץ של טרוריסטים פולש למסיבה ולוקח את כל המשתתפים בה כבני ערובה. או שכמעט את כולם...

למה הוא: זה היה אחד מסרטי הפעולה הראשונים שראיתי בחיי. באותו הזמן הייתי עדיין ילדה קטנה (שבע-שמונה) וממש התלהבתי מהסרט. כמובן שבאותו הזמן לא יכולתי להעריך את כל היופי של התסריט, הדיאלוגים, המשחק ובכלל, כל מה שעומד מאחורי הסרט.

לפני זמן מה חזרתי וראיתי את הסרט שוב. אני חייבת לציין שזה אחד מסרטי הפעולה הטובים ביותר שראיתי. הגיבור הראשי לא מתנהג כאילו הוא חסין לטילים. הוא קודם כל בנאדם, עם הבעיות שלו במשפחה, עם ג'וקים בתוך הראש ועם חיים שהוא אמור לנהל (אישיות עם רקע). לא הכל תמיד מתנהל כפי שהוא מתכנן ואין אלימות חסרת מטרה, מה שתורם לתחושה של אמינות. יש גם מעט הומור שחור, דבר שעושה את האווירה קלילה יותר. בקיצור, זאת קלאסיקה שהבמאים של היום צריכים לקחת ממנה דוגמא. כמובן בלי העתקות (:

Mr. & Mrs. smith

שנה: 2005

שפת מקור: אנגלית

מדינה: ארה"ב

במאי: Doug Liman

משך: 120 דקות

קטגוריות: פעולה, קומדיה

על הסרט: סיפור על זוג נשוי שמנהל אורח חיים די משעם (לכעורה). הבעיה היא, שאחד מהם עובד בסוכנות שכירי חרב מבלי שבן הזוג ידע – כך חושב כל אחד מהם לעצמו. ואז, יום בהיר אחד, הם "בטעות" מגלים את האמת...

למה הוא: טוב, דבר ראשון – כמובן השחקנים. אנג'לינה ג'ולי וברד פיט הם פשוט משחקים אותה (תרתי משמע).

הסרט עצמו פשוט ומצחיק. למרות שלקראת הסוף יש מעט הגזמה עם האלימות, אפשר להבליג על זה.

מבנה הסרט מעניין: הוא נפתח בכך שהזיג הנשוי יושב בפגישה אצל יועץ זוגיות ומספרים עם הפגישה הראשונה שלהם. ואז לאורך הסרט הם ממשיכים להופיע שם כמעין reset בעלילה.

(Lola rennt (Run Lola run

שנה: 1998

שפת מקור: גרמנית

מדינה: גרמניה

במאי: Tom Tykwer

משך: 81 דקות

קטגוריות: פעולה, מותחן

על הסרט: הבחור Manni מעורב בעסקים מפוקפקים וצריך להביא סכום כסף נכבד לבוס שלו. איכשהו בדרך הוא מצליח לאבד את הכסף ועכשיו יש לו עשרים דקות כדי השיג 100,000 מרקים לפני שהבוס יגיע. למי הוא מתקשר? לחברה שלו Lola. היא מבטיחה שתנסה לעזור ומכאן מתחיל המרוץ נגד הזמן.

למה הוא: אמנם זה לא סרט עם אפקטים מפוצצים, אבל הוא משלב בתוכו קטעי אנימציה מצחיקים ומרעננים. כמו כן הסרט הזה בנוי בצורה מעניינת מאוד. ואם להיות יותר מדויקים – בצורת לולאה. אני לא רוצה להרוס את הצפייה ע"י תיאור מפורט, לכן פשוט תצפו ותגלו מה כל העניין.

בכיתה י"ב כבר התעייפתי מהלימודים, לכן בזמן חלק מהשיעורים העסקתי את עצמי בדברים אחרים. למשל - בשיעור ביולוגיה ציירתי.

למרות שישבתי בשורה השנייה מול השולחן של המורה, עדיין ביליתי את זמני בקישוט היומן (זה לא מנע ממני לקבל מאה בבגרות).

עכשיו כשאני חושבת על זה, אותה שנה, הייתה השנה הראשונה שבה ציירתי בשיעור. אולי זה מה שהניח את הבסיס לציורים שלי בהרצאות בשנים האחרונות  (:

בכל מקרה, הינה מה שהספקתי תוך שנה שלמה:

סוף בי"ס (:

הבחור פה נראה מבסוט ונהנה מהחופש,

אבל יום אחרי הבגרות האחרונה התגייסתי, כך שלא הייתה לי את האפשרות ליהנות מהחופש

אלה בין הציורים היחידים שציירתי בעפרונות צבעוניים. ואת הסקיציות לקחתי מאתר לציור מנגה (לצייר מהראש התחלתי רק בצבא)

אומרים שאם רוצים לצייר משהו מהראש, צריך לדמיין את זה לפרטי פרטים ורק אז לקחת עיפרון לידיים.

בד"כ אין לי שום מושג מה אני הולכת לצייר. אני לוקחת את העט ומתחילה להעביר קווים אקראיים על הדף. אחרי מספר רגעים הקווים מספרים לי מה הציור הולך להיות ואני מתחילה לעבוד בכיוון הזה.

הפעם אני מעלה סדרה של ציורים עם נושא משותף - מלאכי המוות.

הציור הראשון יצא לגמרי במקרה ואחרי שהיה גמור, הוליד את הרעיון ליצור סדרה שלמה תחת השם "Special death" (על שם הציור הראשון בסדרה).

עט שחור על דפים מזדמנים.

מתנצלת על איכות הצילום הגרועה. אין לי סורק איכותי בהשג יד, לכן אני משתמשת במצלמה.

Special death - כי נמאס למלאך המוות הזה להיות משעמם.

אגב, אם מסתכלים טוב על העיטור, ניתן לבחין בצורות שמזכירות את הסימנים על הקלפים (עלה, לב, יהלום, תלתן)

Mesmerizing fireflys - השיניגמי הזה פשוט ממוגנט לגחליליות.

(שיניגמי - זה מלאך מוות ביפאנית) 

קצת עריכה בפוטושופ:

No warning will save you - מלאך מוות קצת מטורף. לכן שמו לו פעמון כדי להזהיר אנשים בזמן שהוא מגיע.

כן, חסרה לו יד, אבל זה לא מונע ממנו להיות קטלני (:

הסדרה עדיין לא גמורה וכנראה יבואו עוד כמה ציורים בסגנון. (לא חסרים לי רעיונות).

טוב, הבלוג הזה פעיל כבר שנתיים. כנראה שהגיע הזמן לגלות את הסוד הגדול. סודו של הבית על העץ.

אז למה בית על העץ?

הבלוג קיבל את שמו לגמרי במקרה (בגלל התמונה שבכותרת הבלוג), אבל מאוחר יותר השתרש ועורר בי זכרונות מהילדות. אותם ימים חסרי דאגות שבהם היינו מטפסים על העצים בחצר בית הספר (עד עכשיו אני לא מבינה איך המורים לא תפשו אותנו). אלה היו ימים של חופש. מים שבהם אפילו השמים לא היו הגבול.

מה זה הבית הזה?

הבית הזה, שחלקכם כבר התרגלתם לראות בכניסה לבלוג, נמצא ביפאן. ובעצם זה כלל לא בית אלא מסעדה Naha Harbor Diner שמציעה מאכלים אורגניים טריים מירקות שגדלים באזור.

העץ הוא פיקוס הודי, אבל גם שם יש קאטצ'. העץ לא אמיתי, אלא מבנה ארכיטקטורי מדהים. יתרה מזאת, בתוך הגזע יש מעלית שלוקחת את הלקוחות לתוך המסעדה.

אז זהו, עכשיו גם אתם יודעים את סודו של הבית/מסעדה על העץ.

ובכל זאת המבנה הזה ישאר בשבילי כסמל מילדות חופשייה מדאגות של אנשים מבוגרים.

אגב, הכינוי Strix הוא בעצם סוג של ינשוף. כך שהוא בהחלט מתאים לבלוג (: