אשת חיל מי ימצא

לפני כמה חודשים יצא הסרט twenty, לרגל חגיגות ה- 20 לאלבום הראשון של פרל ג'אם - TEN.

הסרט מספר את סיפור הלהקה והתקופה בה הוקמה (סיאטל של שנות ה-90, מוזיקת הגראנג', מסביב כולם מתים ממנת יתר, ההתמודדות עם ההצלחה, ההתרחקות מאור הזרקורים, וכן הלאה), ועושה את זה בדרך שהמפיצים של הסרט כינו "מלהיבה וקצבית". בשפה שקצת פחות מנסה "להתחבר לצעירים" הייתי פשוט אומרת שהסרט כולל פסקול משובח שמזכיר למי ששכח (או לא ידע) ש jeremy ו- alive  הם אולי אחלה שירים, אבל לפרל ג'אם יש עוד המון שירים מעולים גם אם פחות מוכרים. לא פחות חשוב מכך, הסרט מחזיר לתודעה את העובדה המשמחת שאדי וודר היה (ובמובן מסוים עודנו) אחד הגברים הסקסיים הקיימים בעולם.

הסרט נוגע בעוד כמה להקות שפעלו בתקופה שפרל ג'אם קמה, שהיה כיף לא פחות לחזור ולהיזכר בהן באדיבות google + youtube, כמו alice in chains, soundgarden, הפרויקט של temple of the dog וכמובן נירוונה.

וגם כאן, קוראות יקרות, המסקנה ברורה: מוזיקת הגראנג' של שנות ה-90 התברכה בכמה מהגברים הנאים ביותר בסביבה.

חלק עיקרי בסיפור של פרל ג'אם הוא הבריחה של הלהקה מכל מה שמסמל את העולם המסחרי של המוזיקה ובראש ובראשונה קליפים. מסתבר שחוץ מג'רמי, הם לא ממש הוציאו קליפים רשמיים, בהפקות מטורפות כמקובל בארצות הברית, אלא לכל היותר הסכימו לצלם קליפים בהופעה חיה.

משכך, בחורה שמעוניינת לרענן את היכרותה עם מיטב שירי הלהקה, תוך כדי צפיה בגופו החטוב ופרצופו הנאה של סולן הלהקה, צריכה לצפות בסרטונים של הופעות חיות משנים עברו. מה אני אגיד לכן? פשוט תענוג.  

למשל - זה:

 או זה: שזה גם הקטע האהוב עלי בסרט (ושיר מעולה!)

 ואיך אפשר בלי הקטע הזה, שאני אוהבת לכנות - ככה נראה בנאדם שמבסוט ממה שהוא עושה:

ובאותו שבוע ממש בו הפכתי אט אט לגרופית טינאיג'רית מהזן הגרוע ביותר, צפיתי בסרט תיעודי נוסף. משהו אחר לגמרי.

miss representation מדבר על הייצוג של נשים בתקשורת. לא משהו שלא שמעתי או ידעתי קודם - איך נשים מוצגות בפרסומות, מודל היופי הבלתי מושג (ולא אנושי), המיעוט של נשים בפוליטיקה והייצוג שלהן שם ועוד מזה. הזווית ממנה מסופר הסיפור היא מתוך השאלה איזו השפעה יש לכל הסוגיות הללו על ילדות ונערות, לאור החשיפה הרבה לתקשורת בעידן האינטרנט והטלוויזיה, לעומת זו שהייתה מנת חלקנו בילדות. 

אחת התובנות שחוזרת בסרט היא שכל עוד ילדות לא רואות נשים שהן מודל לחיקוי - פוליטיקיות, מנהלות בכירות וכן הלאה, ושאלו שכבר מגיעות לעמדות כוח כאלה מקבלות יחס משפיל בשל היותן נשים - הן לא תשאפנה להיות נשים כאלה בעצמן.

ובחזרה לסיאטל:

 כאמור, בימים שאחרי הצפיה ב twenty הייתי מאד נרגשת, וחיפשתי עם מי לחלוק את הגילוי מחדש של פרל ג'אם. חבר אחד מהעבודה נדבק בהתלהבות,

וראה גם הוא את הסרט. אחרי כן דיברנו עליו, שיחת מעריצים כזו, במסגרתה שאלתי אותו, חצי בצחוק - איזה רגשות מעלה אצלו הסרט, כגבר סטרייט, מכיוון שאצלי חלק נכבד מההנאה הייתה הקראש הקטן שנוצר אצלי על אדי וודר.

התשובה הפשוטה שלו הייתה: הוא גרם לי לרצות להיות אדי וודר.

אני רציתי לשכב עם אדי וודר והוא רצה להיות הוא. להיות כוכב רוק. שלא מתפשר על הדרך שלו, ועושה את מה שהוא אוהב.

(לזכותי יאמר, שהרשת מלאה הצהרות של גברים סטרייטים, שמודים שאם לשכב עם גבר, אז עם אדי וודר).

מה שבטוח, את הילדות שלי אני אלמד להעריץ כוכבות רוק.