אשת חיל מי ימצא

השבוע האחרון היה בסימן דד ליין לעבודה הארורה שנותרה לי כדי להשלים את התואר השני. בחושבי שהתאריך האחרון בהחלט להגשתה הוא מחר, עבדתי כמו משוגעת כדי לעמוד במועד. ממילא זה התאים לי בול למצב האישי המעורער, וחוסר החשק הכללי להגיע הביתה ולהתמודד עם הספקות והמחשבות על עתיד הקשר עם ש'. 

למרבה הצער ברגע האחרון הוענקה לי ארכה למתישהו בחודש הבא, כך שצפויים עוד יסורים בהקשר הזה (ולא, אני לא מסוגלת לסיים את העבודה מוקדם מהדרוש. פשוט לא). משמעות נוספת לדחיית המועד היא שאין לי יותר תירוץ למצב רוח שלי ולהתרחקות שלי מש'. שכבר אמר לי אתמול ש"אני לא שמה עליו קצוץ". אבל הוא לא אמר את זה כמי שמבקש לפתוח בשיחה רצינית על תחושותיו, או לפחות תחושותיו ותהיותיו לגבי מה שעובר עלי, אלא סתם כמשפט בשיחה לא קשורה, בעודנו בארוחת שישי אצל הוריו. 

אוי הארוחה. האמת היא ששקלתי להבריז. הייתי מותשת מהשבוע המטורף, ומהבירה ששתיתי בצהרים, מיד אחרי שהבנתי שאני כבר לא צריכה להגיש ביום ראשון. וגם הרגיש לי לא הוגן, ללכת לארוחת ערב משפחתית עם משפחה שאני לא בטוחה אם אני רוצה להיות חלק ממנה. אבל הלכתי בכל זאת. לא רציתי לעשות יותר מדי עניין. 

זה קטע הזוי הארוחות ערב האלה. לא מדברים שם על כלום. לכל היותר על האח הגדול או the voice. הפעם דיברו גם על האוטו החדש שאחיו קנה. הרגשתי איך אני מתברגנת למוות. כל כך לא מעניין אותי אוטו חדש או בית או רהיטים. הייתי מוכנה אפילו לדבר על פוליטיקה. רק תנו לי משהו שיעיר אותי קצת. לשאלות שכן הופנו אלי לא היה לי חשק לענות. אבל זה לא יותר מדי חדש. אז אוכלים, ומשחקים עם האחיינים, ונוסעים הביתה. ואני חלק ולא חלק מכל הסיטואציה. עוד מעט 7 שנים ולא יצרתי קשר אישי קרוב עם אף אחד מהם. ככה זה היה גם עם הבנזוג הקודם. פתאום נראה לי שזה מכיוון שאני תמיד יודעת איפשהו פנימה שזה לא לכל החיים. או שזו המיזנטרופיה הקלה שאני לוקה בה. או שילוב של השניים. 

עוד מוטיב בשבוע - שבועיים האחרונים היה מוטיב הדיאטה. אני כבר לא זוכרת אם סיפרתי על זה כאן, אבל לפני כמה שבועות העברתי הרצאה בפורום מסוים, ואיזה אידיוט אחד טרח לומר לי בסופה, שכשאני עומדת נראית פחות שמנה מאשר בישיבה. סטגאדש. 

בעיקרון ב- 10 השנים האחרונות בערך אני מנסה לא להיכנס לענייני משקל. זה היה נושא די כואב בנערותי, אבל איכשהו אחרי עזיבת הבית של ההורים רזיתי והצלחתי לשמור על המשקל בלי יותר מדי מאמץ. בחודשים האחרונים הרגשתי שאני קצת משמינה. בהתחלה הנחתי שזה כבר יתאזן לבד. אח"כ התחלתי לחשוב שאני צריכה להשלים עם זה שעם הגיל קצת משמינים, וכל עוד הבגדים עולים עלי אז אין לי מה להתרגש. ש' אפילו אמר שהבטן השמנמנה שלי סקסית. אבל שמישהו יקרא לי שמנה? זה כבר היה יותר מדי. (כן, אני יודעת שהוא לא בדיוק קרא לי שמנה, ובכל זאת). וחוץ מזה, יש את העניין עם הבחור. שמצדיק גם הוא חזרה למידותי הישנות. צעירה אני כבר לא, יפה אף פעם לא הייתי, אז לפחות שאהיה רזה. 

(קראתי את דנה ספקטור לפני כמה ימים, בטוויטר, כותבת שהנקמה הכי טובה באקס היא גוף חטוב. במצב הרגיל של הדברים הייתי מרחמת עליה. והנה, זה בדיוק מה שאני עושה, חושבת ששלושה קילוגרמים פחות הם מה שחשוב). 

אבל האמת היא שזה פשוט ממכר. כזו תחושה מעולה של שליטה עצמית, מתוך תחושת הרעב. כל חולצה שפתאום מעט רפויה, כל עצם שנדמה שהיא בולטת היא כמו 100 במבחן. יותר טוב מזה. היא גורמת לאשליה של אהבה עצמית שכל כך חסרה לי. 

וזהו. בנתיים. שום ניסיון להתמודד עם דברים באמת קשים. שאין להם דד ליין.