אשת חיל מי ימצא

קרו המון דברים שרציתי לספר עליהם בתקופה האחרונה. רובם לא מרעישים. רציתי לכתוב על היחסים עם ש', ומה קרה בטיפול הזוגי (שננטש לעת עתה), ועל הרעיון שהיה לי להתפתחות בעבודה, בתקווה שתהיה יותר מאתגרת ויותר אתחבר אליה, ועל החופשה שבילינו בחו"ל, ולהבדיל, על הפלירט שאני מקיימת בשבועות האחרונים עם אחד האקסים שלי (זהו- אין יותר אקסים, מבטיחה), ועל זה שחברה טובה ואהובה סוף סוף חוזרת מחו"ל וכמה זה משמח. ובכלל, שהחיים לא רעים. 

אבל מה שמושיב אותי לכתוב בסופו של דבר, זה הרצון להתמודד עם מה שבאמת יושב לי על הלב. 

השנה הראשונה של הבלוג הוקדשה (בהצלחה!) בעיקר לקושי שלי בעבודה, ולהתמודדות עם הדיכאון. ועכשיו אני לא יכולה שלא לחשוב איך אני אולי כבר לא עצובה, אבל גם לא מתמודדת, למרות התקוות שהיו לי שהכדורים יאפשרו לי לראות הכל יותר בהיר, ולעשות. 

לעשות מה? 

משהו. כי החיים שלי היום הם ניסיון לא פוסק להיות מבסוטה. אבל בקטנה. לא לעבוד קשה מדי, בטח לא לסבול בעבודה, אבל מן הסתם במחיר של לא לעשות משהו באמת חשוב, או חדשני, או אמיץ. העיקר שיהיה לי נעים ונוח. ומעבר לזה, אני בעיקר מתעסקת בהנאות קטנות ורגעיות. איזה מאכל טעים אני אוכל, לאן אצא, מה אשתה, מה אעשן. מתי אשן צהרים. מתי ניסע לחול ולאן, מתי ניפגש עם חברים ועם מי. איזה ספר אקרא. כמה ספורט אעשה. עם מי אפלרטט בשביל הריגוש. האם אני מספיק יפה וכוסית. איזה בגדים לקנות. 

ובאופן יותר ספציפי, אני צריכה לחשוב איך אני מתקדמת הלאה. האם אני מקימה משפחה? ש' נורא נורא רוצה. ובעיקר רוצה לדעת מה אני חושבת ומה אני רוצה. לא כאולטימטום, ולא כי בהכרח הוא ירצה להיפרד אם לא ארצה ילדים, אבל הוא רוצה לדעת מה אני רוצה כדי להחליט בעצמו. 

ומה אני עושה עם הקריירה שלי. או יותר נכון, האם אני רוצה להמשיך להחזיק בעבודה, או בקריירה. 

אבל בהחלט קודם עניין המשפחה. ומה שרציתי לכתוב עליו היום, הוא את האמת. והאמת היא שכל עניין הילדים הוא לא רק איזו סוגיה אידיאולוגית כזו שאני מתחבטת לגביה. האם אני רוצה להביא ילדים לעולם. האמת היא שאני מפחדת. וכשאני כותבת מפחדת אני מתכוונת לזה שכבר כמעט עשור יש לי פחד, או יותר נכון פוביה, שהיא כאילו בכלל לא קשורה לילדים, אבל גם מאד קשורה אליהם. 

ומכיוון שמדובר בפוביה אמיתית, ורצינית, אני מבקשת מראש את סבלנותכן. וכמו שלא הייתן כותבות לאנורקסית שהיא לא שמנה ושתאכל, או למי שסובלת מדיכאון שפשוט תצא מזה, אל תכתבו לי שאני פשוט צריכה לעשות בדיקת דם. 

הפוביה שלי היא מבדיקות רפואיות. אני לא מפחדת מהדקירה של המחט או משהו כזה. אני מפחדת מהתוצאות. אני כאילו יודעת מראש שאם אבדק ימצאו אצלי משהו נוראי. סרטן למשל. ולכן אני לא נבדקת. כבר 15 שנים שלא עשיתי בדיקת דם.

כך שאני בטח לא יכולה להחליט שמחר בבוקר אני נכנסת להריון, בטרם עשיתי איזשהן בדיקות. והאפשרות שאני אעשה את בדיקת הדם הפשוטה ביותר היא מבחינתי פשוט אפשרות שלא קיימת כרגע. גם אחרי כמה חודשים של ציפרלקס. וגם במצב רוח הכי טוב שלא יהיה. 

הנה זה בחוץ. 

אח"כ נראה מה הלאה. 

המעבר לעבודה החדשה הוא פחות או יותר הפעם הראשונה שיצאתי מהמסלול. עד עכשיו, התגלגלתי בחיים באיזה מסלול קבוע וידוע מראש. מהיסודי - לתיכון - לצבא - לטיול של אחרי - לאוניברסיטה -למקום בו המשכתי לעבוד עד היום, מקום שהוא קודם כל ביטחון תעסוקתי אחד גדול, ושקל מאד להישאר בו פשוט עד הפנסיה.

אני חושבת שרק בימים האחרונים אני מתחילה לקלוט את משמעות השינוי שאני עושה. התגובות מסביב מדהימות. כמעט כל מי שאני מדברת איתו הוא בעת ובעונה אחת מלא קנאה והערכה, אבל משוכנע שהוא לא יכול לעשות את השינוי הזה בעצמו. משום מה הייתי בטוחה שהיום כולם כבר מחליפים מקצוע פעם בכמה שנים, ורק אני עוד מחזיקה באיזה חשש ארכאי משינויים.

נו מילא, הייתי גם בטוחה שכולם מסביבי אוהבים ומרוצים מהעבודה שלהם, וגם זה הסתבר כרחוק מהמציאות.

______________________________________________________________________________________

במסגרת ההתמודדות המחודשת שלי עם החיים, אני מנסה גם לנער מעליי את "חרדת הקיץ של אביה". אין לי מושג איך אפשר לראות את הסרט המדובר, ולא לפתח חשש מצמית ממסיבות שאיש לא יבוא אליהן. אני מצידי, כבר שנים לא חוגגת לעצמי שום דבר, בפחד שתהיה זו מסיבה שאיש לא בא.

ועדיין. לרגל העזיבה החלטתי להזמין את החברים הקרובים למעין מסיבת פרידה. ועדיין - שלחתי הזמנת גישוש, לוודא שכולם רוצים ויכולים בתאריך, ורק אח"כ אקבע סופית. הלוואי ואוכל להיות כזו שפשוט קובעת, ומי שיבוא - יבוא.

______________________________________________________________________________________

מי יודע, אולי בסוף גם אמצא את הכוחות גם כדי להתחתן.

______________________________________________________________________________________

ולסיום, עדכון בעניין האקס: ראשית - תקציר הפרקים הקודמים: האקס הוזמן אחר כבוד להיות חבר בפייסבוק. התגובה: אישור החברות והתעלמות מוחלטת מההודעה המצורפת. לאחר מכן החלה התכתבות במסרים סמויים על גבי הקירות. ואז שוב שתיקה.

לפני כמה ימים, בעקבות קישור מסוים שהעלתי, הוא פתאום שלח הודעה פרטית, שבה הוא ממליץ לי על איזה בלוג שעוסק בנושא. וגם כותב שמוזר לו לכתוב לי. משם התפתחה שיחה שהתפרשה על יום עבודה שלם. היה נורא נורא מוזר. כאילו, בראש שלי אני מכירה אותו היטב. הרי גרנו ביחד שנים. בפועל, כל הודעה שנייה לוותה באי הבנה בינינו - לא הצלחנו להעביר את התחושות - או יותר מדויק את הנימה בה נועדו הדברים להיכתב. מצד אחד עלה מכל מיני דברים שהוא כתב שלא פשוט לו לתקשר איתי, ושהשנים שחלפו לא הקהו לגמרי את הרגשות. מצד שני, כאשר הייתי גלויה איתו לגבי מה משתמע מדבריו הוא טען שהכל בצחוק, ושאין שום בעיה. וגם הוא מצידו קיבל רושם מוטעה מהדברים שאני כתבתי.

ואז עצרתי לרגע לחשוב מה אני רוצה מכל הסיפור הזה (אזהרת חפירה-). האם יתכן שאני כל כך אגואיסטית, שעל מנת לראות את עצמי בעינים האוהבות שלו, ולקבל את הליטוף המתבקש לאגו, אני מוכנה לפגוע בו, שוב? הרי כנראה שלו זה ממש לא עושה טוב. שלא לדבר על המשחק המסוכן הזה מול ש', שאם ידע על התכתבויות מסוג זה לא יהיה כל כך מבסוט. מצד שני, הוא פנה אלי עכשיו, ואני לא צריכה לקחת אחריות על המעשים שלו. מצד שלישי - מה לי יוצא מכל הסיפור הזה? התשובה הברורה היא שיוצא לי ריגוש מסוים. עניין ביום אפור. בנתיים עצרתי את זה כאן, ופשוט הפסקתי בשלב מסוים את השיחה. אבל אני מאד מודעת עכשיו לקיומו בעולם הוירטואלי, ולכך שהוא עוקב אחרי מה שאני כותבת, התמונות שאני מעלה, וכנ"ל אני לגביו. ויש גם צד רביעי כמובן - והוא על חשבון מה באות כל השטויות האלה. על התעסקות בקריירה? על חשבונו של ש'? ומאיפה כל רגשות האשם האלה? בחורה לא יכולה להתעסק קצת בענייני האקס בלי לחוש חרטה על כך שהיא לא הקדישה מחשבה לקריירה שלה (מי ישמע..).

______________________________________________________________________________________

ולסיום סיומת, ענייני מין. בביתנו הקט נערך בשבועיים האחרונים ניסיון מעניין, ואולי בלתי פמיניסטי בעליל, אני מודה. הכללים - כל אימת שש' מעוניין במין, אני מסכימה. זו תחנה אחרונה לדעתי לפני טיפול זוגי (שאולי יהיה רצוי בכל מקרה). העניין הוא שבמשך שנותינו יחד התקבעה אצלנו התרגולת לפיה אני קובעת מתי כמה ולמה, ובחלוף השנים, ובכן- כואב לי הראש.

כמובן שזה לא יכול לרפא את כל הבעיות, אבל זו התחלה. (לכל הפחות, עכשיו יהיה אשם אחד ברור במצב, ככל שלא ישתפר, וזו לא אני!).