בניגוד לאופן שבו הסתיים הפוסט הזה, פחות מיומיים אחרי אותו יום שבת, סבתא שלי חזרה לבית החולים, שכן בדיעבד הסתבר שהיא עברה אירוע מוחי.
מצבה היום לא מזהיר, היא שוחררה לשיקום במוסד גריאטרי, עם חצי גוף כמעט משותק, וכשהיא למעשה סיעודית.
המצב הזה עדיין מוגדר זמני, ויכול להיות שאחרי תקופת השיקום היא תשפר את התפקוד שלה ברמה מסוימת, אבל למיטב הבנתי, לא ביותר מדי.
אני לא רואה מצב שבו היא תחזור לאיך שהייתה לפני האירוע - מתפקדת לחלוטין, צלולה, קוראת המון, מבשלת, הולכת לחוגים, מחזיקה את הבית שלה, עצמאית. אין ספק שהמציאות שלה ושלנו השתנתה באופן בלתי הפיך. יצטרכו להימצא סידורי מגורים וטיפול, נצטרך לדאוג לה, לבריאותה, לבית שלה.
וזה כמובן קשה מאד. לה, ולכולנו, ובעיקר לילדיה, ובהם אמא שלי, שבהיותה פנסיונרית, רוב העול נופל עליה.
אבל, יחד עם זאת, קרו לי כמה דברים מעניינים בעקבות המצב החדש הזה.
כפי שציינה ובצדק, הפסיכולוגית שלי לשעבר, האופן שבו אני חיה את חיי, הוא בד"כ בהימנעות. מתוך חשש מכישלון, ממשהו רע, מזה שלא יאהבו אותי, שלא יחשבו שאני צודקת. והנה קרה המשהו הרע. אחד מני תרחישי זוועה רבים שעוברים לי בראש באופן כמעט יומיומי.
אבל אנחנו מתמודדים. המשפחה שלי ואני. כל אחד נותן את חלקו, ובנתיים, למרות שברור לי שזו רק ההתחלה, ועוד יהיו קשיים רבים, אנחנו מתמודדים יפה. ואני הייתי מסוגלת לנהל את הסיטואציה של לבוא לסבתא ולגלות שקרה לה משהו רע, והייתי מסוגלת לבוא לבית החולים, ולשבת שם שעות, ולראות את סבתא שלי שוכבת חלשה ומבולבלת, כועסת לעיתים, לא מסוגלת לזוז או לבטא את מחשבותיה בצלילות, והיה בי מספיק כוח כדי להכיל את זה, ולהציע נחמה לאמא שלי, לאחותי.
וזו מחשבה מחזקת. זו ידיעה, שאם וכאשר יקרו לי דברים רעים, אני אוכל להתמודד איתם.
ובאופן לא צפוי, שהזכרתי בקצרה באחת התגובות לפוסט הקודם, המצב הזה שיפר, לפחות קצת, את היחסים שלי עם אמא שלי. שאני לא יכולה שלא להעריך אותה על ההתמודדות שלה. אני מניחה שהיא עושה הרבה הצגה לכבודנו, כדי לא להקשות עלינו, ועדיין. אני רואה את הכוחות שלה, את המסירות שלה, יחד עם השמירה על פרופורציות ועל עצמה בתוך כל הסיפור הזה.
ואיכשהו אני מצליחה לשבור את מחסום השיחה שלי איתה, שבשנים האחרונות מצטמצמת בד"כ לשיחת חולין, ולדבר קצת יותר על דברים אמיתיים. על איך היא מרגישה, על מה יהיה, וגם על דברים ענייניים יותר של מה נעשה עם הבית, ואיפה סבתא תגור. אני חושבת שאני מצליחה לעזור.
יותר קל לי כשיש לי תפקיד. שצריך להיות המשענת.
לא יודעת, לפעמים אני רוצה לחפור קצת יותר לעומק בקשר שלי עם אמא שלי. אבל אין לי כל כך אומץ. אם למישהי כאן יצא לקרוא איזה ספר מומלץ על הנושא הזה, אשמח לקבל המלצה. אולי זו הזדמנות טובה.
כינוי:
מיס ביהייב
בבלוג זה
בכל הבלוגים
