כשהייתי נערה ונקרע לי קונדום באמצע סקס (האפיזודה המופלאה קרתה פעמים!), הייתי משוכנעת שאני בהריון. בכלל לא ניסיתי לחשוב על כמה זמן עבר מאז המחזור ומה הסיכוי שבאמת היה ביוץ ויהיה הריון - פשוט הלכתי לרופא נשים, שגם הוא מצדו לא שאל אותי שום דבר על תאריכים (או אולי כן?), אלא נתן לי כדורים לקחת (טרום עידן הפוסטינור, אין לי מושג במה דובר). אין לי טענות חלילה לפרוצדורה הזו, כי אני מבינה שאי אפשר באמת לדעת וממש לא התכוונתי להיות אמא בתיכון - העניין הוא שהיה ברור שזה יקרה. שסקס בלי קונדום =הריון.
אחרי פעמים כאלה כבר התחלתי לקחת גלולות, ומאז סוגיית ההריון נזנחה ליותר מעשור. בשלב מסוים היתה חברה, ואח"כ עוד אחת, שהפכו לאימהות, וזה היה נראה לי מופלא ודמיוני וקשור אליי בערך כמו שקשור אלי מזג האוויר באנטרטיקה.
ואז גיל 30 התחיל להתקרב, והפייסבוק התחיל להתמלא בתינוקות מחייכים בפרופיל של הנשים שלמדו איתי בבית הספר. ואז בפרופיל של כאלה שלמדו עם אחותי הקטנה. אבל עדיין זה לא היה קשור אליי. בלי או עם קשר, החברות האמהות פינו את מקומן לאלא שלא, שנמצאות איתי באותו מצב, כל אחת מסיבותיה שלה. וכך הצלחתי להדחיק את הנושא, ומקסימום להשתעשע בשאלה האם אני בכלל רוצה להיות אמא.
אבל את ש' הנושא שיעשע הרבה פחות. הוא תמיד רצה להיות אבא, ולפני כמה חודשים הוא ביקש לדעת איפה אני עומדת בעניין. הוא לא ממש נתן לי אולטימטום, בעיקר כי זה ממש לא האופי שלו להתנהל ככה, אבל הוא נורא רצה לדעת מה קורה ואני הבנתי שאני צריכה להתחיל לחשוב על זה ברצינות.
וזה נורא קשה לחשוב על *זה*. כי התערבבו לי בראש המון נימוקים, אבל בסופו של דבר אני חושבת שתמיד ידעתי שזה משהו שאני אצטרך להרגיש, פחות מאשר משהו שיבוא מתוך שיקול הגיוני כזה או אחר.
כלומר, שלא תבינו אותי לא נכון - אני לא מסתובבת עכשיו בעולם ומשחררת הצהרות ש"כל תינוק מביא את המזל שלו". אבל ויתרתי על הרצון להגיע לאיזו מסקנה כזו מנומקת היטב שאני רוצה ילד/ה. ואני כן מסכימה עם הטענה שאף פעם אין תקופה שהיא ממש מתאימה להיכנס להריון. אז ברור שאם יש משהו חריג שבגינו ממש לא מתאים אז עדיף שלא, אבל במצב הרגיל של הדברים, אין ממש למה לחכות יותר (מלבד למוות).
ועניין הלנסות הוא בכלל מוזר.
אם בדמיוני ראיתי אותנו נוסעים לצימר מרוחק או סוף שבוע בפריז, עושים אהבה לאור נרות ו-9 חודשים לאחר מכן תיוולד ביתנו הבכורה - ובכן, לא יכול היה להיות רחוק מכך.
קודם כל, כמקובל היום, לכל דבר ועניין יש אפליקציה. אז אמנם היא חמודה עם פרחים וחתולים אבל עדיין. מדובר ביישום למכשיר הטלפון ששולח לי הודעה כאשר אני פוריה, לכאורה. פחות רומנטי.
אז לפי האפליקציה, יש תקופה של כשבוע בכל חודש, שבה עלינו לממש את אהבתנו, עם דגש על יום הביוץ המשוער - 14 ימים לפני הדימום הצפוי.
האפליקציה מאפשרת לסמן את מועד קיום יחסי המין, כך שבסוף החודש מתקבלת תמונה מעניינת של המועדים בהם עשינו סקס, לצד תופעות הלוואי מהן סבלתי באותו החודש בקשר עם המחזור (זו לא אפליקציה שמיועדת רק לכניסה להריון, אלא בכלל כדי לעקוב אחרי המחזור). כלומר, למשל, אני יכולה לסמן, לטובת הדורות הבאים, שב- 1 לדצמבר 2012 קיימנו יחסי מין, וגם היתה לי הפרשה צמיגית וגזים במידה בינונית. מקסים.
אז בינתיים ניסינו פעמיים וחצי. החצי מתייחס לחודש הראשון שבו לא באמת ניסינו במועד הביוץ, אלא רק קצת לפניו. וביום שני אני אמורה לקבל, ואני כבר מרגישה את מה שמרגישים לפני, כך שמסתמן שגם החודש לא.
וזה בסדר, כי כיף לי ככה, ולא באמת הייתי לחוצה או להוטה במיוחד לעניין. אבל כמובן שברגע שנכנסנו לזה, אז אני רוצה שזה יצליח. לא נראה לי שבגלל שפיתחתי רצון חזק במיוחד להיות אמא, אולי זה קצת מהעניין. אבל אני רוצה להצטיין, כרגיל, ואני רוצה לדעת שהכל בסדר. זו הרגשה נורא נורא מוזרה לא להצליח להיכנס להריון. פעם ראשונה שאני רוצה משהו, שהוא כמעט לגמרי לא בשליטתי. אני יכולה לנסות לכוון את מועד יחסי המין למתי שצריך, אבל פחות או יותר זהו בשלב זה.
ואז מגיעים השבועיים שאחרי. שבהם אני אולי בהריון. וזה בכלל מצב מוזר. מצב כזה של חיכייה. של ניסיון שנועד מראש לכישלון להרגיש משהו שקורה (או לא) בגוף שלי. ואני יודעת מחברות שלא מרגישים כלום בשלב הזה. ועדיין אני כל הזמן מדמיינת כל מיני סימפטומים שמגיעים אח"כ. פתאום אני נורא עייפה מוקדם. ויש לי כאבי ראש. ואני רעבה. וכל דבר ששמעתי עליו שצריך להגיע בשליש הראשון.
מזל שכשמגיע הדימום מתחילים השבועיים של הטבעת היגון(?) בכל מה שאסור להגזים איתו בשבועיים של החיכייה (בגבולות זה שלא נותרו לי כמעט חברות לא בהריון בעצמן!)
ועדיין צורכת תרבות! אז אמנם אני לא מקורית, אבל ממש נהניתי מ"משהו כיפי לכאורה שלא אחזור עליו לעולם". מודה שהספיק לי השם הגאוני כדי לקנות מיד את הספרון הזה, שהוא מז'אנר סיפורי התובנות והאבחנות המדויקות על סיטואציות בעולם, ופחות מחזיק איזושהיא עלילה. אבל למי מכן שאוהבת למצוא פנינים כמו "בשיט תענוגות להמונים יש משהו עצוב ללא נשוא. כמו רוב הדברים העצובים ללא נשוא נדמה שהגורמים לו חמקמקים ומורכבים להפליא: על סיפון האוניה - בעיקר בלילה, כשהכיף המובנה פסק וכל החיזוקים ורעשי העליצות נדמו - הרגשתי יאוש....", לסמן אותן בספר ולחזור אליהן מעת לעת, כמוני, מובטחת הנאה גדולה.
בנוסף, אני שקועה באמפריית הפשע - 3 עונות של גנגסטרים בתחילת המאה ה- 20 עם פריטי הלבוש המהממים ביותר שנראו על סט תוכנית טלוויזיה מאז מד מן - ואני חייבת לומר שכולל מד מן...ואחד סטיב בושמי גאון.
לפני כמה חודשים יצא הסרט twenty, לרגל חגיגות ה- 20 לאלבום הראשון של פרל ג'אם - TEN.
הסרט מספר את סיפור הלהקה והתקופה בה הוקמה (סיאטל של שנות ה-90, מוזיקת הגראנג', מסביב כולם מתים ממנת יתר, ההתמודדות עם ההצלחה, ההתרחקות מאור הזרקורים, וכן הלאה), ועושה את זה בדרך שהמפיצים של הסרט כינו "מלהיבה וקצבית". בשפה שקצת פחות מנסה "להתחבר לצעירים" הייתי פשוט אומרת שהסרט כולל פסקול משובח שמזכיר למי ששכח (או לא ידע) ש jeremy ו- alive הם אולי אחלה שירים, אבל לפרל ג'אם יש עוד המון שירים מעולים גם אם פחות מוכרים. לא פחות חשוב מכך, הסרט מחזיר לתודעה את העובדה המשמחת שאדי וודר היה (ובמובן מסוים עודנו) אחד הגברים הסקסיים הקיימים בעולם.
הסרט נוגע בעוד כמה להקות שפעלו בתקופה שפרל ג'אם קמה, שהיה כיף לא פחות לחזור ולהיזכר בהן באדיבות google + youtube, כמו alice in chains, soundgarden, הפרויקט של temple of the dog וכמובן נירוונה.
חלק עיקרי בסיפור של פרל ג'אם הוא הבריחה של הלהקה מכל מה שמסמל את העולם המסחרי של המוזיקה ובראש ובראשונה קליפים. מסתבר שחוץ מג'רמי, הם לא ממש הוציאו קליפים רשמיים, בהפקות מטורפות כמקובל בארצות הברית, אלא לכל היותר הסכימו לצלם קליפים בהופעה חיה.
משכך, בחורה שמעוניינת לרענן את היכרותה עם מיטב שירי הלהקה, תוך כדי צפיה בגופו החטוב ופרצופו הנאה של סולן הלהקה, צריכה לצפות בסרטונים של הופעות חיות משנים עברו. מה אני אגיד לכן? פשוט תענוג.
למשל - זה:
או זה: שזה גם הקטע האהוב עלי בסרט (ושיר מעולה!)
ואיך אפשר בלי הקטע הזה, שאני אוהבת לכנות - ככה נראה בנאדם שמבסוט ממה שהוא עושה:
ובאותו שבוע ממש בו הפכתי אט אט לגרופית טינאיג'רית מהזן הגרוע ביותר, צפיתי בסרט תיעודי נוסף. משהו אחר לגמרי.
miss representation מדבר על הייצוג של נשים בתקשורת. לא משהו שלא שמעתי או ידעתי קודם - איך נשים מוצגות בפרסומות, מודל היופי הבלתי מושג (ולא אנושי), המיעוט של נשים בפוליטיקה והייצוג שלהן שם ועוד מזה. הזווית ממנה מסופר הסיפור היא מתוך השאלה איזו השפעה יש לכל הסוגיות הללו על ילדות ונערות, לאור החשיפה הרבה לתקשורת בעידן האינטרנט והטלוויזיה, לעומת זו שהייתה מנת חלקנו בילדות.
אחת התובנות שחוזרת בסרט היא שכל עוד ילדות לא רואות נשים שהן מודל לחיקוי - פוליטיקיות, מנהלות בכירות וכן הלאה, ושאלו שכבר מגיעות לעמדות כוח כאלה מקבלות יחס משפיל בשל היותן נשים - הן לא תשאפנה להיות נשים כאלה בעצמן.
ובחזרה לסיאטל:
כאמור, בימים שאחרי הצפיה ב twenty הייתי מאד נרגשת, וחיפשתי עם מי לחלוק את הגילוי מחדש של פרל ג'אם. חבר אחד מהעבודה נדבק בהתלהבות,
וראה גם הוא את הסרט. אחרי כן דיברנו עליו, שיחת מעריצים כזו, במסגרתה שאלתי אותו, חצי בצחוק - איזה רגשות מעלה אצלו הסרט, כגבר סטרייט, מכיוון שאצלי חלק נכבד מההנאה הייתה הקראש הקטן שנוצר אצלי על אדי וודר.
התשובה הפשוטה שלו הייתה: הוא גרם לי לרצות להיות אדי וודר.
אני רציתי לשכב עם אדי וודר והוא רצה להיות הוא. להיות כוכב רוק. שלא מתפשר על הדרך שלו, ועושה את מה שהוא אוהב.
(לזכותי יאמר, שהרשת מלאה הצהרות של גברים סטרייטים, שמודים שאם לשכב עם גבר, אז עם אדי וודר).
מה שבטוח, את הילדות שלי אני אלמד להעריץ כוכבות רוק.
כינוי:
מיס ביהייב
בבלוג זה
בכל הבלוגים
