אז מה צריך לעשות בשביל להיכנס להריון? מלבד המובן מאליו?
בשביל מישהי שלא עשתה בדיקות דם מאז גיל 17, צריך קודם כל לעשות בדיקות דם.
כתבתי כאן כמה אני מפחדת מהבדיקות. כשהייתי צריכה להסביר את הפחד הזה לאחרים הייתי משתמשת בדימויים שלקוחים מעולמות פוביה אחרים, מוכרים יותר.
שזה כמו לבקש ממישהי שיש לה קלאוסטרופוביה להיכנס לבור קטן וחשוך. או ממי שמפחד מגבהים לעמוד על המעקה בקומה העליונה של בניין בן 100 קומות.
הסברתי שהמחשבה על ביצוע הבדיקה נראית לי כל כך בלתי אפשרית, שאני לא יודעת איך לגשר על הפער בין הרצון לבצע אותה לבין הביצוע במציאות.
וככה חייתי 10 שנים. עם ידיעה ברורה וודאית שאני חולה במשהו נוראי, שאני לא אוכל להתמודד איתו - או בעצם - עם הידיעה על קיומו, ולכן עדיף בכלל לא לבדוק.
אם יש משפט שלא האמנתי בו בעשור האחרון הוא שידע=כוח. במהלך הדרך, במיוחד בשנה האחרונה, קבעתי כבר מספר פעמים תור לבדיקת דם והברזתי ברגע האחרון. פשוט לא הייתי מסוגלת.
תמיד ידעתי שמה שיוביל אותי להתמודדות חזיתית עם הפחד הזה הוא נושא ההיריון. שזה עניין די מדהים בפני עצמו. שגם בתוך המוח המעוות והחרד שלי, שמעדיף את אי הידיעה, למרות שבתיאוריה אם באמת יש לי מחלה מסוימת, ברור שעדיף שאדע עליה ואטפל בה, אז כשנכנס לתמונה הילד או הילדה העתידיים, ברור היה לי לי שהשיקול חייב להשתנות.
אבל עדיין לא היה לי אומץ. ניסיתי במהלך השנים לספר לחברים ולחברות קרובים יותר ופחות על הפחד הזה. נורא רציתי שמישהו ייקח אותי ביד ויכריח אותי להיבדק. תיקון: הפנטזיה האמיתית שלי הייתה הרדמה כללית, במהלכה יבוצעו בגופי כל הבדיקות האפשרויות, תוך הנחיה ברורה להעיר אותי רק אם הכל תקין. אבל הייתי מוכנה להסתפק במישהו שיעזור לי. הייתה גם פסיכולוגית וקאוצ'רית - אבל האמת היא שזה לא ממש עזר.
כלומר, החברות תמיד הציעו לבוא איתי ולעשות כל מה שאפשר. אבל תמיד חייכתי בנימוס, אמרתי תודה ולא עשיתי עם זה כלום.
רק בחודשים האחרונים, עם התגברות הלחץ מצד ש' שנהיה כבר הורים, והבנה שלי שאם אני לא מחליטה שאני לא רוצה ילדים, אז כנראה שאני כן רוצה אותם, ואז אין ממש סיבה לחכות יותר מדי, ואחר כך ההבנה שלי שאולי אני אפילו ממש רוצה אותם, ולא רק על דרך השלילה, והחברות שהתחילו לסלול את הדרך - הבנתי שהגיעה העת להתמודד.
(אפשר למנות גם גורמים נוספים, כמו השינוי המקצועי שפינה לי הרבה מקום להתמודדויות, והעובדה שפשוט נמאס לי כבר 10 שנים להתענות על אותו נושא בדיוק. שוקלת לייסד שיטה לטיפול בחרדות שעיקרה - שעממי את עצמך למוות עם החרדה שלך במשך עשור, ואז פשוט תצאי מזה).
ואז הגיע הציפרלקס אהובי. שנתן לי כוח. ושקט.
וש' שאמר לי - את יכולה ללכת עכשיו לטיפול CBT, ולהוציא 5,000 ש"ח, ובסוף ללכת לבדיקות דם. כי זה מה שצריך לקרות בסוף. או שאת יכולה לקום מחר בבוקר, לעשות בדיקת דם, וללכת לפנק את עצמך במתנה ב- 5,000 ש"ח. חמוד.
אז היום בבוקר הלכתי לקופת החולים, מסוממת בכדורי הרגעה (במרשם ובאישור הרופאה!), והפקדתי 7 מבחנות דם לבדיקות שונות ומשונות.
ומה אתן יודעות? מסתמן שהדם שלי אכן אדום. בחיי שכבר לא ידעתי מה לצפות שיצא משם.
מעבר לזה, בעודי כותבת כאן, מצטברות להן לאט לאט תוצאות חלקיות מהבדיקות, אותן אני קוראת בשקיקה תוך ריפרש אינסופי באפליקציה של קופת החולים.
בינתים הכל בסדר, טפו טפו טפו - אבל טרם הגיעו התוצאות של הבדיקות שיותר חששתי מהן.
וזה פשוט מוזר, והזוי, ומופרך, ומטלטל ולא יאמן שמשהו שחרדתי ממנו כל כך הרבה שנים הסתיים הבוקר. כלומר, עדיין לא הסתיים, כי טרם שבו כל הבדיקות, ואני עדיין לא יודעת אם הכל בסדר - אבל איך שלא מסתכלים על זה, אני אחרי זה. אין דרך חזרה. הבדיקות נעשו ועכשיו לא נותר אלא להתמודד עם התוצאות.
ואתן יודעות מה? כל זה פשוט עבר לידי. אני לגמרי לא מגיבה כמו מישהי שירד ממנה כזה נטל כבד. אני מניחה שזה ביטוי של הצד הפחות חביב של הציפרלקס. כלומר, מנעד הרגשות המוגבל שהוא מייצר אצלי. או שפשוט עוד לא קלטתי מה עשיתי.
ואם הכל יהיה בסדר - אז הריון? גם זה הזוי. זו החלטה שהתגנבה אלי כמעט במפתיע אבל עכשיו היא מאד נוכחת.
אז אני אחכה עוד קצת, לדעת מה איתי. ואז מסתמן שהבלוג הזה יהפוך קצת להיות בלוג של לקראת הריון (מבטיחה שרק קצת. או לפחות מאד מקווה). מקווה שתישארו איתי.
כינוי:
מיס ביהייב
בבלוג זה
בכל הבלוגים
