אשת חיל מי ימצא

קרו המון דברים שרציתי לספר עליהם בתקופה האחרונה. רובם לא מרעישים. רציתי לכתוב על היחסים עם ש', ומה קרה בטיפול הזוגי (שננטש לעת עתה), ועל הרעיון שהיה לי להתפתחות בעבודה, בתקווה שתהיה יותר מאתגרת ויותר אתחבר אליה, ועל החופשה שבילינו בחו"ל, ולהבדיל, על הפלירט שאני מקיימת בשבועות האחרונים עם אחד האקסים שלי (זהו- אין יותר אקסים, מבטיחה), ועל זה שחברה טובה ואהובה סוף סוף חוזרת מחו"ל וכמה זה משמח. ובכלל, שהחיים לא רעים. 

אבל מה שמושיב אותי לכתוב בסופו של דבר, זה הרצון להתמודד עם מה שבאמת יושב לי על הלב. 

השנה הראשונה של הבלוג הוקדשה (בהצלחה!) בעיקר לקושי שלי בעבודה, ולהתמודדות עם הדיכאון. ועכשיו אני לא יכולה שלא לחשוב איך אני אולי כבר לא עצובה, אבל גם לא מתמודדת, למרות התקוות שהיו לי שהכדורים יאפשרו לי לראות הכל יותר בהיר, ולעשות. 

לעשות מה? 

משהו. כי החיים שלי היום הם ניסיון לא פוסק להיות מבסוטה. אבל בקטנה. לא לעבוד קשה מדי, בטח לא לסבול בעבודה, אבל מן הסתם במחיר של לא לעשות משהו באמת חשוב, או חדשני, או אמיץ. העיקר שיהיה לי נעים ונוח. ומעבר לזה, אני בעיקר מתעסקת בהנאות קטנות ורגעיות. איזה מאכל טעים אני אוכל, לאן אצא, מה אשתה, מה אעשן. מתי אשן צהרים. מתי ניסע לחול ולאן, מתי ניפגש עם חברים ועם מי. איזה ספר אקרא. כמה ספורט אעשה. עם מי אפלרטט בשביל הריגוש. האם אני מספיק יפה וכוסית. איזה בגדים לקנות. 

ובאופן יותר ספציפי, אני צריכה לחשוב איך אני מתקדמת הלאה. האם אני מקימה משפחה? ש' נורא נורא רוצה. ובעיקר רוצה לדעת מה אני חושבת ומה אני רוצה. לא כאולטימטום, ולא כי בהכרח הוא ירצה להיפרד אם לא ארצה ילדים, אבל הוא רוצה לדעת מה אני רוצה כדי להחליט בעצמו. 

ומה אני עושה עם הקריירה שלי. או יותר נכון, האם אני רוצה להמשיך להחזיק בעבודה, או בקריירה. 

אבל בהחלט קודם עניין המשפחה. ומה שרציתי לכתוב עליו היום, הוא את האמת. והאמת היא שכל עניין הילדים הוא לא רק איזו סוגיה אידיאולוגית כזו שאני מתחבטת לגביה. האם אני רוצה להביא ילדים לעולם. האמת היא שאני מפחדת. וכשאני כותבת מפחדת אני מתכוונת לזה שכבר כמעט עשור יש לי פחד, או יותר נכון פוביה, שהיא כאילו בכלל לא קשורה לילדים, אבל גם מאד קשורה אליהם. 

ומכיוון שמדובר בפוביה אמיתית, ורצינית, אני מבקשת מראש את סבלנותכן. וכמו שלא הייתן כותבות לאנורקסית שהיא לא שמנה ושתאכל, או למי שסובלת מדיכאון שפשוט תצא מזה, אל תכתבו לי שאני פשוט צריכה לעשות בדיקת דם. 

הפוביה שלי היא מבדיקות רפואיות. אני לא מפחדת מהדקירה של המחט או משהו כזה. אני מפחדת מהתוצאות. אני כאילו יודעת מראש שאם אבדק ימצאו אצלי משהו נוראי. סרטן למשל. ולכן אני לא נבדקת. כבר 15 שנים שלא עשיתי בדיקת דם.

כך שאני בטח לא יכולה להחליט שמחר בבוקר אני נכנסת להריון, בטרם עשיתי איזשהן בדיקות. והאפשרות שאני אעשה את בדיקת הדם הפשוטה ביותר היא מבחינתי פשוט אפשרות שלא קיימת כרגע. גם אחרי כמה חודשים של ציפרלקס. וגם במצב רוח הכי טוב שלא יהיה. 

הנה זה בחוץ. 

אח"כ נראה מה הלאה. 

עדכון ציפרלקס קטן: העניין עם ירידת החשק המיני מתחיל להסתדר. למרות שאני לא יודעת אם זה בגלל שהתרגלתי לתרופה -יש לי תחושה שזה יותר העובדה שאני יותר פנויה נפשית להשקיע במין.

ובכלל - שמתי לב בחודשים האחרונים שיש התאמה די מדהימה בין מידת החרמנות שלי לבין תקופת הביוץ (המשוערת, כן? אף פעם לא בדקתי באמת). מאחר ואני לא יכולה להאשים בעניין הזה את הלחץ החברתי להוליד ילדים בישראל, אני נאלצת פשוט להתפעם מהמנגנון האבולוציוני. 

אז אנחנו מנסים יותר לדבר על הסקס שלנו. כלומר, אני מנסה, וש' מנסה לשתף עם זה פעולה. וביום חמישי הייתה לנו שיחה מעניינת מאד. אני כרגיל האשמתי אותו בזה שהוא לא מספיק יוזם, ולא נוקט באמצעים שביקשתי ממנו, ושנראו לי שיוכלו לשפר את חיי המין שלנו. בין היתר ביקשתי שיותר יגע בי, בצורה מינית, ואפילו "מלוכלכת", גם אם זה לא בהכרח יוביל לסקס.

והפעם קיבלתי תשובה מפתיעה. הוא התעקש שהוא עושה בדיוק את זה, כל הזמן, אלא שרוב הזמן אני בכלל לא מבחינה בכך. שאני נכנסת הביתה, ויש לי אג'נדה מאד מסוימת של הדברים שאני רוצה לעשות, ואיך שהערב שלי הולך להראות, ואני בכלל לא שמה לב שהוא נוגע או מנסה.

והאמת היא שהוא לגמרי צודק. פתאום יכולתי לראות פלאשבקים של הסיטואציות האלה שהוא מדבר עליהן, ואיך אני מתעלמת כי אני בדרך למחשב או לטלוויזיה או לכל דבר אחר.

לאור ההצלחה של השיחה, החלטתי לדחות לפעם אחרת שיחה רצינית אחרת שתכננתי לעשות בתחום הזה, ובנתיים עולה רק בצחוק. אין דרך עדינה לכתוב את זה, אז הנה בדרך לא עדינה: סוגיית שיער הערווה. בשלב מסוים של תחילת היחסים בינינו הבנתי שש' היה מאד מבסוט אם לא היה לי כזה. אז בפעם הראשונה בחיי הלכתי לשעוונית (או פרוונית, במונח ששמעתי השבוע) והפכתי את עצמי לבת 6 מהמתנים ומטה.

מה אני אגיד לכן? תענוג גדול זה לא היה. אח"כ הבנתי שפשוט הלכתי למישהי לא כל כך מיומנת, אבל גם אצל אלו שהן סופר מוכשרות ומוצלחות, אני סובלת. זה כנראה בעיקר שזכרונות הכאב והסבל גורמים לזה שאני מוכנה לעבור את החוויה פעמיים בשנה בערך, ואז זה כל פעם מההתחלה, והכי כואב שאפשר. אז נכון, ש' מבסוט מזה נורא, ואין ספק שזה משפר את הסקס שלנו, כולל זה שגם לי האקט עצמו יותר נעים, וכמובן העובדה שמידת החרמנות הכללית עולה. ועדיין אני לא מצליחה להביא את עצמי לשגרת מריטה שכזו.

והאמת היא שזה קצת מרגיז אותי אפילו. בא לי שהוא יאהב אותי ככה, איך שאני. והוא אומר שברור ושכן, אבל ההבדל בתחושות שלו די ברור ועולה מתוך ההתנהגות והמעשים, למרות מה שהוא אומר.

ועוד שאלה קטנה לסיום, אם אנחנו כבר בנושא: ויברטור. אתן משתמשות? אני מודה שאף פעם לא ניסיתי, ושאני קצת חשדנית. הרי אחד היתרונות היחידים שיש לנשים בתחום המין, הוא היכולת לאונן בלי שזה הופך להיות פרויקט יותר מדי גדול. אז להפוך את כל הסיפור לכולל מכשירים, בטריות, ניקיון וכיו"ב?

זה חייב לתת חוויה מאד רצינית בתמורה כדי להיות שווה את זה, לא?

זהו לבנתיים. מקווה שזה לא היה קשה מדי לעיכול ביום ראשון בבוקר :-)