אשת חיל מי ימצא

כבר כמה זמן שאני רוצה לכתוב איך השתנו לי החיים בעקבות הציפרלקס, וכמה הכדור הקטן הזה מופלא.

אבל הרבה יותר מעניין זה שלפעמים אני מוצאת את עצמי מתגעגעת לדיכאון.

לפעמים מוזרה לי האישה הזו עם המצב רוח הטוב, והרצון בקרבה וחברה של אנשים. כלומר, אני עדיין מחזיקה בדעה פחות או יותר שלילית על עצמי, עדיין מפחדת מהעולם, ומעדיפה באופן כללי להימנע, אבל המצב רוח טוב, אין התקפי חרדה כמעט בכלל, ולפעמים אני אפילו מסוגלת לאהוב את עצמי קצת, ולהניח לי פשוט לחיות בשקט.

ואז כאילו מעבר למסך של השפעת הכדור, עולה הקול של הדיכאון שמבקש לחזור לביקור. קשה להסביר את זה במילים, אבל בא לי שיכאב לי. בא לי לבכות. בא לי להסתגר בחדר, במיטה בחושך ובמזגן ולא לרצות לעשות כלום.

והיום הוא מן יום כזה. אז ניצלתי את האפשרות שיש לי לעבוד מהבית, ונשארתי בפיג'מה בבית. כדי שיהיה לי כמה שפחות מגע ותהיה כמה שפחות תקשורת עם אנשים. היום אני לא יכולה לסבול אותם. לא בא לי לבחור מה ללבוש, ולא בא לי לנסוע באוטובוס, ובטח לא בא לי להזיע ברגל. ולא בא לי לפגוש את החברים מהעבודה שאני מאד אוהבת אותם ואת חברתם. ולא בא לי על הסמול טוק, ולא בא לי להגיד שלום לאיש מהמקום שאנחנו אוכלים בו צהרים או למזכירה במשרד.

ולא בא לי שיפנו אליי ויספרו לי משהו או יבקשו ממני משהו או ישאלו אותי שאלה.

אבל כן בא לי לכתוב כאן. מוזר.

קרו המון דברים שרציתי לספר עליהם בתקופה האחרונה. רובם לא מרעישים. רציתי לכתוב על היחסים עם ש', ומה קרה בטיפול הזוגי (שננטש לעת עתה), ועל הרעיון שהיה לי להתפתחות בעבודה, בתקווה שתהיה יותר מאתגרת ויותר אתחבר אליה, ועל החופשה שבילינו בחו"ל, ולהבדיל, על הפלירט שאני מקיימת בשבועות האחרונים עם אחד האקסים שלי (זהו- אין יותר אקסים, מבטיחה), ועל זה שחברה טובה ואהובה סוף סוף חוזרת מחו"ל וכמה זה משמח. ובכלל, שהחיים לא רעים. 

אבל מה שמושיב אותי לכתוב בסופו של דבר, זה הרצון להתמודד עם מה שבאמת יושב לי על הלב. 

השנה הראשונה של הבלוג הוקדשה (בהצלחה!) בעיקר לקושי שלי בעבודה, ולהתמודדות עם הדיכאון. ועכשיו אני לא יכולה שלא לחשוב איך אני אולי כבר לא עצובה, אבל גם לא מתמודדת, למרות התקוות שהיו לי שהכדורים יאפשרו לי לראות הכל יותר בהיר, ולעשות. 

לעשות מה? 

משהו. כי החיים שלי היום הם ניסיון לא פוסק להיות מבסוטה. אבל בקטנה. לא לעבוד קשה מדי, בטח לא לסבול בעבודה, אבל מן הסתם במחיר של לא לעשות משהו באמת חשוב, או חדשני, או אמיץ. העיקר שיהיה לי נעים ונוח. ומעבר לזה, אני בעיקר מתעסקת בהנאות קטנות ורגעיות. איזה מאכל טעים אני אוכל, לאן אצא, מה אשתה, מה אעשן. מתי אשן צהרים. מתי ניסע לחול ולאן, מתי ניפגש עם חברים ועם מי. איזה ספר אקרא. כמה ספורט אעשה. עם מי אפלרטט בשביל הריגוש. האם אני מספיק יפה וכוסית. איזה בגדים לקנות. 

ובאופן יותר ספציפי, אני צריכה לחשוב איך אני מתקדמת הלאה. האם אני מקימה משפחה? ש' נורא נורא רוצה. ובעיקר רוצה לדעת מה אני חושבת ומה אני רוצה. לא כאולטימטום, ולא כי בהכרח הוא ירצה להיפרד אם לא ארצה ילדים, אבל הוא רוצה לדעת מה אני רוצה כדי להחליט בעצמו. 

ומה אני עושה עם הקריירה שלי. או יותר נכון, האם אני רוצה להמשיך להחזיק בעבודה, או בקריירה. 

אבל בהחלט קודם עניין המשפחה. ומה שרציתי לכתוב עליו היום, הוא את האמת. והאמת היא שכל עניין הילדים הוא לא רק איזו סוגיה אידיאולוגית כזו שאני מתחבטת לגביה. האם אני רוצה להביא ילדים לעולם. האמת היא שאני מפחדת. וכשאני כותבת מפחדת אני מתכוונת לזה שכבר כמעט עשור יש לי פחד, או יותר נכון פוביה, שהיא כאילו בכלל לא קשורה לילדים, אבל גם מאד קשורה אליהם. 

ומכיוון שמדובר בפוביה אמיתית, ורצינית, אני מבקשת מראש את סבלנותכן. וכמו שלא הייתן כותבות לאנורקסית שהיא לא שמנה ושתאכל, או למי שסובלת מדיכאון שפשוט תצא מזה, אל תכתבו לי שאני פשוט צריכה לעשות בדיקת דם. 

הפוביה שלי היא מבדיקות רפואיות. אני לא מפחדת מהדקירה של המחט או משהו כזה. אני מפחדת מהתוצאות. אני כאילו יודעת מראש שאם אבדק ימצאו אצלי משהו נוראי. סרטן למשל. ולכן אני לא נבדקת. כבר 15 שנים שלא עשיתי בדיקת דם.

כך שאני בטח לא יכולה להחליט שמחר בבוקר אני נכנסת להריון, בטרם עשיתי איזשהן בדיקות. והאפשרות שאני אעשה את בדיקת הדם הפשוטה ביותר היא מבחינתי פשוט אפשרות שלא קיימת כרגע. גם אחרי כמה חודשים של ציפרלקס. וגם במצב רוח הכי טוב שלא יהיה. 

הנה זה בחוץ. 

אח"כ נראה מה הלאה.