אשת חיל מי ימצא

מזמן רציתי לספר כאן על אחד האפיקים המרכזיים לבזבוז הזמן שלי בעת האחרונה. טוויטר. בהיותכן חיות רשת, לפחות במידה מסוימת, אתן בטח מכירות, אז רק בקצרה, לטובת מי שלא: מדובר ברשת חברתית, שחבריה מתקשרים באמצעות הודעות של עד 140 תווים. משהו בסגנון שורת הסטאטוס בפייסבוק, רק מוגבל בתווים. יש גם אפשרות להתכתבות פרטית בין שני חברים - אבל למעט חשבונות שבעליהם חסם אותם לעוקבים באישור שלו בלבד, כל מה שכותבים שלא בהודעה פרטית, גלוי לכל. כל משתמש בונה לעצמו רשימת נעקבים, שהציוצים שלהם יופיעו אצלו בפיד, ומי שאתם ברשימת הנעקבים שלו - יראה את ציוציכם בפיד שלו. בדף המשתמש אפשר לראות מי עוקב אחריכם ואחרי מי אתם עוקבים - אבל אפשר גם לעקוב אחרי מי שלא ברשימת הנעקבים - על ידי חיפוש השם הספציפי בטוויטר, ובכלל הציוצים פתוחים לחיפוש בגוגל - כך שאף אחד לא באמת יכול לדעת מי קורא אותו.

האינטראקציה בין המשתמשים היא באמצעות פיברוט (מהמילה favorite), שזו המקבילה של הלייק הפייסבוקי, או באמצעות ריטווט (מהמילה retweet), שמשמעותו העברה של הציוץ של נעקב מסוים כך שגם כל הנעקבים שלכם יראו אותו. אפשר גם לענות לציוצים של אחרים או לצייץ תוך אזכור שמם (=למנשן), וכאמור לכתוב הודעות בפרטי (=לדאם). מעבר לזה, האינטראקציה בין המשתמשים כוללת גם נושאים שרצים בפיד וכולם מצייצים עליהם (=ממים). יש גם הבדל לגבי איך נראה הפיד בשעות היממה. בבוקר נהוג לקטר בעיקר על העבודה ועל הילדים, למי שיש, אחה"צ ובערב בד"כ עוסקים יותר באקטואליה, והלילה, המכונה - "פידלילה" מוקדש לאלכוהול, סמים ומין. לאו דווקא בסדר הזה. עד כאן מדריך למשתמשת, על קצה המזלג.

מטבע הדברים, כתיבה מהסוג הזה צריכה להיות עניינית ומהודקת - וכפי שידוע לכל מי שעוסקת קצת בכתיבה, לכתוב קצר זה הרבה יותר קשה מלכתוב ארוך. ואכן, אפשר למצוא בטוויטר הרבה אנשים שנונים, מצחיקים, מתוחכמים ו- בעיקר בעלי הרבה זמן פנוי, כך נראה. אחרת אין לי איך להסביר את היכולת לתחזק חשבון טוויטר מצליח, עם הרבה עוקבים. מעבר לזה, נראה כאילו חלק נכבד מסצינת הדייטים, שלא לומר זיונים, של תל אביב, העתיקה את מרכזה לטוויטר. ולכאורה - זה באמת רעיון מצוין. יש תמונה (=אווטאר), ויש יכולת ללמוד די הרבה על האינטיליגנציה, הדעות וחוש ההומור של הבנאדם, מתוך הכתיבה שם.

ואני - מה אני מחפשת בטוויטר? אני נהנית מהכתיבה שם בעצמי, זה כמובן נורא נחמד לקבל פידבקים על משהו שנון או חכם שכתבתי. החשבון שלי הוא בעילום שם, כך שאני מרשה לעצמי חופש די גדול בכתיבה. אני מאד נהנית מהקריאה, מההפניות של אנשים למאמרים או לאתרים אחרים, ואני לגמרי נקרעת מצחוק מחלק מהצייצנים. אבל אני גם קצת מרגישה בחוץ. אין לי באמת את היכולת להשקיע את כמות השעות שנדרשת כדי למשוך כמות רצינית של עוקבים, ככה שכמות האינטראקציה שלי עם משתמשים שם די מוגבלת. וככל שחולף הזמן, אני מגלה שרוב המשתמשים כותבים שם כדי לקדם משהו - או בלוג שהם כותבים, או ארגון שהם פעילים בו - ובעיקר, את חיי המין שלהם.

במהלך כל שעות היממה, אבל בעיקר בלילה, אנשים כותבים בטוויטר את החרמנות שלהם, מפלרטטים בלי הכרה, מנסים להשיג זיון. בתקופה מסוימת אחד הכותבים היותר פופולאריים, הריץ מים המכונה "זקפת הבוקר שלי". כדרכם של ממים, הוא הפך למטבע לשון, שמאבדת בסופו של דבר את המשמעות המקורית שלה, ופתאום הפיד מלא בזקפות. כל שעות היממה. אחרים מספרים ששוב חזרו הביתה לבד, או, לחלופין, משתפים חוויות מה walk of shame שהלכו ביום שבת בבוקר.

ואני מודה שהחרמנות הגברית הזו  לא הפריעה לי אף פעם. לא יודעת אם בגלל שהיא נוסחה בצורה מספיק מעודנת, ובד"כ עם איזה מסר חבוי יותר או פחות, או בגלל שאני פשוט רגילה להתבטאויות כאלה של גברים. מכל מקום, בחודשים האחרונים, הפיד שלי התמלא בנשים, בד"כ מאד צעירות, שגם כן מצייצות מין, וחרמנות. ושמות תמונות חושפניות, יותר או פחות. ואני מודה - שעם הציוצים האלה הרבה יותר קשה לי.

ואני שוברת את הראש להבין למה. הרי אני האחרונה שנמנעת מלדבר על מין, או שניתן ליחס לה שמרנות מינית. להפך. אני לגמרי בעד שנשים יעשו סקס, ויהנו ממנו, וידברו עליו. ועדיין. כמעט בכל פעם שמישהי מצייצת על מין זה נראה לי מאולץ. ופתטי. ובא לי או לאנפל אותה כדי שלא אראה את הציוצים האלה יותר (לאנפל = להפסיק לעקוב. מהמילה unfollow). או לכתוב לה שתפסיק לעשות צחוק מעצמה.

תוך כדי שאני כותבת אני חושבת על סיבה שאולי יכולה להסביר את התחושות שלי. שבתוכי אני לא חושבת שהן באמת כותבות מתוך איזו גישה ליברלית לגבי סקס. אלא מתוך המקבילה האינטרנטית לבנות ששוכבות עם בנים בסטוצים, למרות שהיו רוצות קשר רציני, כי הן לא רוצות לצאת כבדות. כלומר שהציוצים האלה מנסים להשיג תשומת לב גברית - אבל לא מהסוג שבסוף מתקבלת. ואני מרגישה שבסוף לא יקחו אותן ברצינות, למרות שהן היו רוצות שכן.

למרות שאני לא יודעת על הבנות האלה כלום, ואין לי סיבה אמיתית לחשוב ככה. ולמה שלא יקחו אותן ברצינות בדיוק כמו גברים שמצייצים על מין (שזה כולם בערך)? ואולי רצינות היא הדבר האחרון שבא להן?

בקיצור, מסתמן שהגעתי לטוויטר היישר משנות ה-50.  

למשל איך פתאום חשבתי, שבתקופה שבה לא היתה לי מערכת יחסים רצינית, והיה לי הרבה סקס לא מחייב, הייתי צעירה מכדי באמת להנות מסקס. לא כל שכן מסקס לא מחייב. ועכשיו, כשאני מרגישה שהייתי יכולה לגמרי לחגוג על סקס, במיוחד לא מחייב, בלי להיות חסרת ביטחון עם הגוף שלי, בלי שכל תפיסת העצמי שלי תהיה מושפעת מהרצון או העדר הרצון של הבחור הזה להיות הבן זוג שלי ולא רק לשכב איתי, עכשיו יש לי מערכת יחסים רצינית.

אלא אם רק העובדה שיש לי את הזוגיות הזו, מאפשרת לי לחשוב שאני רוצה סקס לא מחייב, ויכולה לעמוד בו. 

כי האמת היא שזה אף פעם זה לא באמת הצליח לי. אני לא חושבת שאי פעם שכבתי עם מישהו שלא רציתי שיהיה ביננו משהו יותר רציני. או, לכל הפחות, שהוא ירצה משהו כזה איתי (they never do).