אשת חיל מי ימצא

עדכון ציפרלקס קטן: העניין עם ירידת החשק המיני מתחיל להסתדר. למרות שאני לא יודעת אם זה בגלל שהתרגלתי לתרופה -יש לי תחושה שזה יותר העובדה שאני יותר פנויה נפשית להשקיע במין.

ובכלל - שמתי לב בחודשים האחרונים שיש התאמה די מדהימה בין מידת החרמנות שלי לבין תקופת הביוץ (המשוערת, כן? אף פעם לא בדקתי באמת). מאחר ואני לא יכולה להאשים בעניין הזה את הלחץ החברתי להוליד ילדים בישראל, אני נאלצת פשוט להתפעם מהמנגנון האבולוציוני. 

אז אנחנו מנסים יותר לדבר על הסקס שלנו. כלומר, אני מנסה, וש' מנסה לשתף עם זה פעולה. וביום חמישי הייתה לנו שיחה מעניינת מאד. אני כרגיל האשמתי אותו בזה שהוא לא מספיק יוזם, ולא נוקט באמצעים שביקשתי ממנו, ושנראו לי שיוכלו לשפר את חיי המין שלנו. בין היתר ביקשתי שיותר יגע בי, בצורה מינית, ואפילו "מלוכלכת", גם אם זה לא בהכרח יוביל לסקס.

והפעם קיבלתי תשובה מפתיעה. הוא התעקש שהוא עושה בדיוק את זה, כל הזמן, אלא שרוב הזמן אני בכלל לא מבחינה בכך. שאני נכנסת הביתה, ויש לי אג'נדה מאד מסוימת של הדברים שאני רוצה לעשות, ואיך שהערב שלי הולך להראות, ואני בכלל לא שמה לב שהוא נוגע או מנסה.

והאמת היא שהוא לגמרי צודק. פתאום יכולתי לראות פלאשבקים של הסיטואציות האלה שהוא מדבר עליהן, ואיך אני מתעלמת כי אני בדרך למחשב או לטלוויזיה או לכל דבר אחר.

לאור ההצלחה של השיחה, החלטתי לדחות לפעם אחרת שיחה רצינית אחרת שתכננתי לעשות בתחום הזה, ובנתיים עולה רק בצחוק. אין דרך עדינה לכתוב את זה, אז הנה בדרך לא עדינה: סוגיית שיער הערווה. בשלב מסוים של תחילת היחסים בינינו הבנתי שש' היה מאד מבסוט אם לא היה לי כזה. אז בפעם הראשונה בחיי הלכתי לשעוונית (או פרוונית, במונח ששמעתי השבוע) והפכתי את עצמי לבת 6 מהמתנים ומטה.

מה אני אגיד לכן? תענוג גדול זה לא היה. אח"כ הבנתי שפשוט הלכתי למישהי לא כל כך מיומנת, אבל גם אצל אלו שהן סופר מוכשרות ומוצלחות, אני סובלת. זה כנראה בעיקר שזכרונות הכאב והסבל גורמים לזה שאני מוכנה לעבור את החוויה פעמיים בשנה בערך, ואז זה כל פעם מההתחלה, והכי כואב שאפשר. אז נכון, ש' מבסוט מזה נורא, ואין ספק שזה משפר את הסקס שלנו, כולל זה שגם לי האקט עצמו יותר נעים, וכמובן העובדה שמידת החרמנות הכללית עולה. ועדיין אני לא מצליחה להביא את עצמי לשגרת מריטה שכזו.

והאמת היא שזה קצת מרגיז אותי אפילו. בא לי שהוא יאהב אותי ככה, איך שאני. והוא אומר שברור ושכן, אבל ההבדל בתחושות שלו די ברור ועולה מתוך ההתנהגות והמעשים, למרות מה שהוא אומר.

ועוד שאלה קטנה לסיום, אם אנחנו כבר בנושא: ויברטור. אתן משתמשות? אני מודה שאף פעם לא ניסיתי, ושאני קצת חשדנית. הרי אחד היתרונות היחידים שיש לנשים בתחום המין, הוא היכולת לאונן בלי שזה הופך להיות פרויקט יותר מדי גדול. אז להפוך את כל הסיפור לכולל מכשירים, בטריות, ניקיון וכיו"ב?

זה חייב לתת חוויה מאד רצינית בתמורה כדי להיות שווה את זה, לא?

זהו לבנתיים. מקווה שזה לא היה קשה מדי לעיכול ביום ראשון בבוקר :-)

מה שקורה עכשיו, זה שאני חיה את החיים שלי בלי לחשוב עליהם יותר מדי. אולי קצת התעייפתי מהחפירה המתמדת, אולי זו ההשפעה של הציפרלקס, ואולי זו ההתמכרות שלי לכל מה שקורה ברשת, שהחריפה בחודשים האחרונים ומספקת לי איזה סוג של מציאות אלטרנטיבית, מרדימה כזו.  

ואז פתאום התת מודע שלי מתגבר עלי, ושולח לי מסרים.

כמו החלום שחלמתי הלילה. חלמתי על א'. אותו א' מימיו הראשונים של הבלוג. זה שעבד איתי, ועזב כמה חודשים לפני שאני בעצמי עזבתי את מקום העבודה הקודם. זה שהתחתן ושבאופן כללי היה כולו בלתי אפשרי עבורי. בחלום הייתי במקום שהיה סוג של תוכנית ריאליטי, מעורבת במחנה קיץ. זו ההגדרה הכי טובה שיש לי למה שהלך שם. היו שם המון אנשים שאני לא כל כך מכירה, שחייתי איתם בבית שהיה הכלאה של בית האח הגדול עם פארק מים. והיו מצלמות, וידעתי שאני מצולמת לטלוויזיה. ופתאום, משום מקום, א' הגיע. ולא ממש אמר כלום, אבל היה ברור שהוא בא כדי להיות איתי. ושכבנו שם על הדשא, צמודים אחד לשני, מחובקים, מתנשקים, ועוד כל מיני תענוגות. והייתי מאושרת במידה שאני בכלל לא בטוחה שהיא אפשרית לא בחלום. הלב שלי היה מלא עד גדותיו באהבה, ותחושת שלמות, כזו שמעלימה את כל הדברים האחרים שקיימים- ובמובן הכי בוטה שאפשר, כי כאמור היינו מצולמים לטלוויזיה, ולא היה אכפת לי בכלל. וידעתי שזה לא הגיוני, כי הוא נשוי באושר, וכי כל מי שמכיר אותו יודע שהתנהגות כזו היא ההפך הגמור ממה שא' מסוגל לעשות - חלום או לא חלום. אבל לא שאלתי שאלות מיותרות. הייתי מאוהבת ומאושרת. ואפילו לא הפריע לי שבחלום הוא היה הנשקן הגרוע ביותר שאפשר לדמיין. מאלה שמנשקים בפה מלא רוק, ולסת חלשה. (אבוי...).

ומילא החלום. הבעיה האמיתית היא לקום מחלום כזה. הרגשתי שאני נקרעת ממציאות שאני לא רוצה לעזוב. קמתי אחוזת געגועים לא', רוצה להתקשר אליו, לפחות לשמוע את קולו.

וכל זה קרה בלילה שאחרי עימות נוסף עם המציאות, שגם הוא תפס אותי לא מוכנה. 

מישהי שאני מכירה בנסיבות מקצועיות מסוימות ביקשה להיפגש איתי, וביקשה שהפגישה תיערך בבית קפה סמוך למקום העבודה, כדי שלא יפריעו לנו. וגם ביקשה לשמור את דבר הפגישה בסוד. ואני בניתי תילי תילים של משמעויות אפשריות לפגישה הזו. בסופו של דבר החלטתי שהיא כנראה רוצה להציע לי עבודה. למרות שבדיעבד זה ממש לא היה הגיוני. קודם כל בגלל שרק השנה התחלתי לעבוד כאן, ומקום העבודה הזה מצוי איתה בקשרי עבודה, ומאד לא סביר שהיא הייתה מנסה ככה "לגנוב" עובדת חדשה. מעבר לזה, אני לא חושבת שעשיתי כאן בנתיים איזה רושם בל ימחה, כזה שיצדיק ניסיון לחטוף אותי.

אבל זה מה שחשבתי כשניסיתי לשער מה מטרת הפגישה. והדבר המפתיע היה שהייתי מאד מרוצה מהאפשרות הזו. ולא בגלל איזו מחמאה לאגו, על זה שרוצים להציע לי עבודה. אלא בגלל שחשבתי לעצמי שזו יכולה להיות אפשרות למצוא עבודה שיותר תתאים לי.

וזה לא שאני לא מרוצה מעבודתי הנוכחית. באמת שאין לי טענות. וברוב הזמן אני נהנית ולומדת המון. ומרגישה שאני עושה טוב. שזה משפט שלא ממש הייתי יכולה להגיד על עבודתי הקודמת (מלבד החלק של הלמידה). ועדיין. עדיין לא הצלחתי למצוא את העבודה שאני ממש אוהב, וארגיש שאני מעולה בה. וזה נורא מסתכל.

וכמובן שהיא ממש לא רצתה להציע לי עבודה. אלא בסה"כ לראיין אותי לעבודת הדוקטורט שלה. (שזה קצת מוזר, לזמן פגישה בכזו חשאיות, בלי לציין אפילו ברמז את מטרתה. ובלי להשאיר לי את הבחירה האם אני מעוניינת להתראיין לעבודה הזו).

ושוב, נשארתי עם המחשבות, שבכלל לא רציתי להזמין.

 עדכון 20.6: לא סתם הגיע החלום, כנראה, כי בדיוק דווחתי שא' ואשתו מצפים לילד/ה. בהחלט צובט בלב.