אשת חיל מי ימצא

כל חודש כשאני מקבלת אני מרגישה שהגעתי לצומת. 

וכל חודש אני לוקחת ימינה ימינה וימינה. 

אז הנה ההבדל בין איך שהייתי פעם, לבין עכשיו. 

הפעם כשהרגשתי אבודה (לא בדיכאון! פשוט אבודה) אז עשיתי צעד של החזרת שליטה. כלומר, זה לא שזה היה כזה מתוכנן, שאמרתי לעצמי, מה אפשר לעשות כדי לצאת מהתחושה שאת נמצאת בה? וזה לא שעניתי לעצמי -  את חייבת לעשות צעד שיחזיר לך את השליטה בחיים. או לפחות יהיה צעד בכיוון. 

ממש לא. אבל בדיעבד אני לגמרי רואה את זה ככה. והצעד הוא להפסיק (שוב) לעשן. כתבתי פה כבר כמה פעמים על סיגריות אני חושבת. הן תמיד בסביבה בשבילי. תמיד ידעתי שאעשן, ומהצבא באמת עישנתי מלא. ניסיתי לראשונה להפסיק בסביבות גיל 23 - וגם הצלחתי לשלוש שנים בערך, ומאז גם לא חזרתי אף פעם לכמויות של לפני ההפסקה, אבל חזרתי. ושוב הפסקתי ושוב חזרתי ואני מתעסקת בזה המון. 

קודם כל כי זה משהו שאני מסתירה בעיקרון מההורים. כן כן, אישה בגילי. אבל ככה זה. וחוץ מזה, הפחד ממחלות כמובן. שהוא לעולם לא סיבה למעשנים להפסיק לעשן, אבל הוא יופי של סיבה לפחד ולהתעסק בפחד הזה. ואז לצאת לעשן סיגריה כדי לשכוח ממנו:-). וכמה שש' שונא את זה. מתעב את הריח, את המראה שלי מעשנת, את כל מה שקשור בזה. והתחושה שהן מנהלות אותי. שאני תמיד צריכה לתכנן את הלוז שלי עם מספיק זמן לסיגריה אחרי וסיגריה לפני, ושיהיה מקום לצאת לעשן בו ושתהיה לי מצית, ומסטיק לאחרי, ומשהו לשתות עם - אופרציה שלמה בשביל זה. הכל הייתי מוכנה לעשות בשביל הזמן סיגריה שלי. ושאני לא עושה ספורט בגללן. כי אם אני חוזרת הביתה בערב אחרי שעישנתי אפילו רק את ה- 5 סיגריות שלי, שזו הכמות שהייתי מנסה לעמוד בה רוב הזמן, אז זה מבעס לי את הריצה. כי אני כבר מרגישה אותן בנשימה. ובכלל אני לא כזו עירנית ואנרגטית, קצת בגללן. 

ואז יצא שדווקא בתוך התקופה שעברה עלי בשבוע שעבר החלטתי להפסיק. בינתיים זה מצליח, כבר כמעט שבוע. כולל רגעי מבחן של ערב שתייה ועוד כל מיני מצבים שבהם מאד אהבתי לעשן. בספר שקראתי בשביל להפסיק אומרים להגיד מההתחלה שהפסקתי לעשן, ולא בקול מתנצל כזה שרק בינתיים ושאני מנסה וכאלה. אז גם זה יגיע. אבל באמת באמת שזה מרגיש שונה מההפסקות האחרות, שאיפשהו בפנים יש דעתי שהן לא סוף אלא רק הפסקה. 

ועכשיו אני מקווה למנף את הריאות המתנקות שלי לחזרה לספורט, שהזנחתי מאד לאחרונה, עקב הקור ועקב חוסר אופי. ואז להרגיש שוב בשליטה. או לפחות זו התוכנית. 

ולמה נלקחה ממני השליטה? או מה זה אומר שאני אבודה אתן שואלות? ובכן, שאלה טובה!

אני קצת לא מגלה כאן הכל, כי לפעמים אני נזכרת שזה בכל זאת אינטרנט, ואנחנו מדינה קטנה וכולי, אבל אני אנסה. 

בשורה התחתונה, אני די מסתובבת בעולם עם תחושה או מחשבה שצריך להיות לי כיוון. שאני צריכה או אמורה לדעת מה אני רוצה מהחיים האלה, שזה צריך להיות דבר ראוי, ושאני צריכה לפעול ככל יכולתי כדי להשיגו. 

ובמציאות מה? במציאות אני קצת יותר מבולבלת. אני לא באמת יודעת מה אני רוצה, אני בטח לא יודעת מה זה אומר ראוי, ובוודאי שאין לי מושג איך להשיג את הדבר הזה שאני לא יודעת מהו. 

אני יודעת שזה לא אומר באמת כלום, אבל זה די מדויק. 

ומה בין הרגשה כזו לבין סיגריות, או ספורט? תכלס אין לי באמת מושג, אבל זה מרגיש לי כמו משהו שיכול לעזור. אז אני מנסה.