מאתיים טיפות של אושר

אואה.. סקסי.

וואו, לא הייתי פה הרבה מאוד זמן.. סתם כי לא היה לי מה לספר. אני לא מאלה שאוהבים לתאר נושאים שלא קשורים אליהם (כלומר נושאים אקטואליים, עד כמה שזה מעיד על חוסר חיבורי לכאורה למציאות..).

בשבועות האחרונים למדתי ועדיין לומדת לפסיכומטרי, כעת כבר במרתון. הימים עוברים מהר, והלילות מתחילים מאוחר (כלומר השינה), והתחלתי לשמוח כל פעם כשאני מספיקה לעשות מטלות וסידורים (במיוחד סידורים, איזה כיף לסמן עליהם וי!). אני לומדת איך לחיות, ולומדת איך להיות אגרסיבית עם טלפנים (מחברות גרועות כמו הוט, סלקום וכו'..). כותבת להם מכתבים עילגים, אבל לפחות כותבת; ולומדת לאהוב את עצמי על אף מגרעותיי החיצוניים (לא שיש הרבה כאלה, אבל דווקא לאנשים שלאחרים נראים אחלה, מוצאים את הפרטים הקטנים שעולים להם על העצבים). וגם - אוכלת יותר טוב (רואים את זה בסנטר, בלעכס.)

כעת אני sporting a (לא יודעת מה המילה בעברית) גריפה, שהחלה בחום קל ב5 בבוקר, הרבה מאוד נזלת ומקווה שתסתיים בשיעולים שבאים לעיתים. אני לא מאלה שהולכים לרופא כל פעם שיש קצת חום, כי איך הגוף שלי ילמד להתמודד? אפילו על תינוקות לא הייתי ממליצה לקחת אותם ישר (רק אם החום מתקרב ל40, ואז ברור שכן). אנשים מטפלים בעצמם באמצעים ממש לא בריאים. הם לא מבינים שאנטיביוטיקה מחסלת 3 דברים: חיידקים רעים, חיידקים טובים ואת היכולת של מע' החיסון ללמוד להתמודד בעצמה עם נגיפים (מה שלא נראה חשוב לרבים, שכן יש להם חיסונים מונפצים נגד שפעות, שיש האומרים שחלקם נוצרו כדי להדביק בשפעת וליצור עוד צורך לחיסונים הללו).

לצערי הרב, אנשים נשענים יותר ויותר על פתרונות מהירים לכל מחלותיהם ותחלואיהם, בלי לנסות פעם אחת לחשוב לבד, או במקרה הנוכחי, להשתמש בדברים יותר בריאים כמו אכינצאה וסמבוק שחור (מאוווד עוזר, לי לפחות). הגוף שלהם לא נהיה יותר חזק, וגם לא מקבל מנוחה. לעיתים לחץ מוציא החוצה מחלות, ואנשים לא נותנים לעצמם די מנוחה כדי להירגע ותוך כדי כך להבריא, אלא לוקחים תרופה למיגור הנזלת (כלומר הדבקתה לדרכי הנשימה ע"י ייבוש הלחות, בלי להעיף את החיידקים), או אנטיביוטיקה שצויין לְמה בדיוק היא עוזרת, ואז לכאורה מבריאים.

למה לכאורה? כי בתהליך הבראה נכון יש גם תהליך למידה של הגוף והטמעת והעמקת הידע על אותו החיידק או הוירוס. במציאות של דור זה אין הטמעה והעמקה בשום עניין, ומי שמעמיק נחשב ל"חופר" או מבזבז זמן, מה שהופך אותו ללא יעיל. על יעילות ותמציתיות זו דובר במאמר של ניקולס קאר "האם גוגל הופך אותנו לטיפשים?", בו הוא מביע את דעתו ותחושותיו על האופן בו הוא קורא ועד כמה הוא מסוגל לבצע קריאה עמוקה של ספר. ספר לדוגמא שהוא נותן הוא "מלחמה ושלום" מאת טולסטוי, שהיום איש אינו אפילו מעז לנסות לקרוא (אני ניסיתי לקרוא באנגלית, ובגלל שהאנגלית קצת גבוהה לי, וגם הסצנות לא נראות מעניינות, נטשתיו). הוא מתאר כיצד היה מסוגל לקרוא ספר כזה ולהתעמק בו שעות רבות, ולהבין כל פרט בו כולל כל הלקחים הסמויים מהעין.

אני זוכרת שבפעם הראשונה שממש נדרשתי להבין לקחים ממין אלו, הייתי בכיתה י' בשיעור ספרות. השירה הינה טקסט לא פשוט להבנה, ולו רק מהיותו מתומצת עד כאב וקצר מלהכיל סיפור שלם. לקחים גלויים יותר הבנתי בקלות, אבל אלו המאוד סמויים.. ייתכן שאילו היה לי יותר ניסיון חיים, הייתי עולה עליהם (בכיתה י' לא באמת הייתי מאוהבת באמת, למשל. אז גם אם הבנתי את מושג האהבה וההתאהבות, לא הבנתי עד כמה עמוק זה יכול להיות, ולכן לא יכולתי להבין באמת את עוצמת הרגשות המתוארים שם ולדעת למה הם מתכוונים - אהבה, שנאה, נקם, גילוי עריות (?)). זו הייתה חוויה מאתגרת ומלמדת, שבה הכרחתי את מוחי להתעמק בסיטואציות ולהבין.

הבעיה היא שרבים מאיתנו מאבדים יכולת התעמקות זו ככל שהם בוהים יותר במסך. בעידן של פתרונות מהירים, ותקצירים לכל נושא, הקריאה שלנו נהייתה אף היא מותאמת, ואנו קוראים ברפרוף כל נושא, ומחפשים עוד ועוד גירויים מיידים, ממש כמו אותם פתרונות מיידיים (נכון שנמאס לכם שאני כותבת כל הזמן את המילה "פתרונות"? מה לעשות שכרגע אוצר המילים שלי לא מספיק מורחב, מקווה שהאינטרנט לא יחסל לי אותו לגמרי).

האינטרנט נוצר למטרה אחת בלבד - לרכז את הידע האנושי ולאפשר תקשורת בין כל חלקי העולם. הבעיה היא שהשימוש בו נעשה כה תכוף (מן הסתם, המוח שלנו כזה עצלן שיעדיף שהמחשב יזכור במקומו), שאיבדנו יכולות רבות בתחום המדיה הכתובה ובהתייחסות שלנו בכלל אל החיים. הכל צריך להגיע מהר (חוץ מקידום בעבודה, על זה עדיין מבינים שצריך לצבור ניסיון, מה שלוקח זמן), אין סבלנות לכלום, ובכלל שלא נדבר על להיות הורים בעידן זה, בו אנחנו לחוצים להספיק הכל עם שני ילדים קטנים שנתלים לנו מהידיים (משימה בלתי אפשרית, דרך אגב).

ככל שאני צופה אל העתיד, כך אני רואה יותר אפורות - לא שחורות, שכן עדיין לא איבדתי תקווה - מה יהיה כשאלמד לתואר? מה יהיה כשאגלה שלא הגשמתי את עצמי ומצאתי את מקומי בחיים, רק כי רציתי ילד או שניים בחיקי? מה יהיה אם תפרוץ פה מלחמה (עניין פחות קשור, אך רלוונטי מאוד)? מה אפשר לעשות כשאפילו שני תארים במקצועות מסוימים לא מספיקים לכלכל אותך, ואתה צריך לעסוק בדברים אחרים? מה יקרה אם לא יהיה לי זמן לילד שלי עד כדי כך שאהפוך לאמא שנגדה הטפתי מקודם? שלא יהיה לי אפילו זמן לתשחץ ברכבת בדרך לעבודה, רק כי אשן כל הדרך?

כן, אומרים לי, אלו הם החיים, תתמודדי. אז אני אומרת, הגיע הזמן שגם אם א-י-ן לכם זמן, תמצאו זמן לעצמכם. רק כך יהיה לנו פחות לחץ וצורך בדברים מיידים (ונוכל לנטוש את הפייסבוק עם משפטיו הקצרים ושאר מידע לא מעניין כמו מתי יש יום הולדת לאקסית שלכם).

נ.ב. ראיתי בעיתון (מדיה כתובה! הוריי!) בטור מיחשוב כמה אפליקציות לנייד שעוזרות לך לישון יותר טוב, על ידי מדידת והתאמת הזמנים שאתה מזין להם, כך שהן יעירו אותך בדיוק בזמן שמתאים לך לקום - עצוב שאפילו על השעון הביולוגי שלנו ייתכן ולא נסתמך יותר בעתיד (בשילוב עם השעון המעורר, אבל למה להתקטנן?).