טוב, זה מתחיל להיות לא נעים, כל חילופי הבחורים האלה..
לשמחתי, הבחור מהפוסטים האחרונים חי וקיים, בתוכי, לידי ובחיי. בזכותו אני מתחילה לאהוב את כריס קורנל, סולן סאונגרדן. איתו אטייל לקצה העולם ואראה נופים, ויום אחד, אם ממש יתמזל מזלי והוא ירצה, אנחנו נגור ביחד.
זהו, אמרתי את זה. אני יכולה לדמיין את זה בבהירות כה חדה, כאילו זו כבר המציאות שלי. בסה"כ אני באמת ישנה איתו בין לילה לשניים בשבוע. אני מכירה אותו ואת החברים שלו לאט לאט. הוא מכיר אותי ואת חברותיי לאט לאט (יותר לאט מכפי שלי יוצא לראות את חבריו, אבל מילא, זה קורה. מה לעשות שאני יותר במרכז בימים אלה מאשר הוא באיזורי). ואם אני רוצה לשמור על זה איתו, אני חייבת ללמוד כמה שיותר קרוב אליו. אפילו באר שבע נראית רחוקה עכשיו. אמרו לי שזה שאומרים שיעשו הכל כדי לשמור על זה, לא אומר שזה מה שיקרה באמת. הרבה פעמים זה לא מעשי. מצד שני, אנשים גם חיים בנפרד איזה שנה וממשיכים להיות בני זוג לכל דבר. ניסים קורים, כמו שאומרים.
הלוואי ונס כזה יקרה גם לי. כי כרגע הוא הנס שלי.
ומה קורה איתי, אתם שואלים? ביום ההולדת שלי, שבא עליי לטובה והזקין אותי בשנה, היה לי הראיון הראשון לרפואה. בשבוע-שבועיים הקרובים יודיעו לי אם עברתי לראיון השני. אין לי מושג אם הצלחתי. בינתיים אני חיה בחשש קל מהיותי אולי אובר פוריה, או יותר נכון - פוריה באופן אקראי לגמרי. הטסטוסטרון משתולל אצלי ומשבש תהליכי ביוץ, כך שאין לי דרך לדעת מתי בייצתי בודאות, רק מרמזים קלים ובינוניים. אולי נכנסתי להריון ואני לא יודעת את זה. השבוע אדע. ובעוד יומיים אני עוברת בדיקה לאמוד את מצב כשירותי הפיזי. מעניין אם אצליח ליצור את הרושם הנכון. לעיתים יש לי נטייה לא להצליח להעביר את המציאות כמו שהיא. אולי אנשים פשוט לא מבינים. צריך קצת יותר פתיחות מחשבתית כשמדברים איתי. או שאני צריכה סגירות מחשבתית. בזה אף פעם לא הצטיינתי, בלשון המעטה.
כרגע אין לי מושג אפילו אם אלמד בב"ש, ומה אלמד בכלל. הכל תלוי בתשובות מרפואה. וגם חלקית בתשובה על מלגת דיור בב"ש. הדבר היחיד שאני יודעת זה שלמרות הקשיים בתכנון, אני חייבת לטוס לחו"ל, וכך אעשה.
הוא חולה ואני רוצה אותו כל כך. נשיקות לפשוש.
נ.ב. אלוהים, בחיים לא אהבתי כל כך הרבה וכל כך חזק מישהו. באמת אהבתי. זה כאילו אין לי צורך בכלל לגוון כשמדובר בבחור הזה. הוא טוב לי תמיד, בכל מקום ובכל עתיד.