הבנתי את זה. יש בי עצב. כל כך הרבה עצב. תמיד היה ותמיד יהיה. גם כשאני מאושרת, אני עצובה. אני עצובה כי אני מרגישה את ההורמונים והאנדרופינים מפעפעים בעורקיי, ואז יודעת שזו לא תחושה נעלית, לא רוחנית, אלא כבולה לאדמה. אני יודעת שזה הכל כימיה, שאין שום דבר מאחורי זה, לכאורה.
ואז אני חושבת על הבחור שיעשה אותי מאושרת. חושבת וחושבת, עד שאני מבינה שלא הוא, ולא שום דבר בעצם אמורים לעשות אותי מאושרת. אני צריכה להיות מאושרת בעצמי, לבד, מעצמי וממה שקורה לי.
אני יכולה לשמוח מהרבה דברים: מזה שבורכתי בגוף יפה, גם אם שעיר. בזה שפניי נאות. בזה שאני לא טיפשה. בזה שאני בוגרת יחסית לגילי.
אני יכולה לשמוח מכל אלו, להעריך את עצמי, לאהוב את עצמי.
ואני בוחרת סתם להתעלם מזה. אנשים שמחים, ואני לא יודעת למה. זה כמו בכיתה ז', כשעברתי לגור בעיר אחרת, קטנה. כולם צחקו וחייכו, ולא הבנתי מה מצחיק כל כך. לא הצלחתי להבין איך זה שכל יום הם מחייכים! לי זה לא קרה. לא קרה לי שכל יום חייכתי ממשהו, שמשהו הצחיק אותי. הייתי בטוחה שנכנסתי לעולם של חייזרים.
עם הזמן הבנתי, שאתה בוחר מתי תצחק וממה. ושאם תהיה שמח, זה כי בחרת להיות שמח. אין שם כלום חוץ מזה, רק הבחירה עצמה. אפשר ויקרו לך דברים רעים מאוד, ועדיין תשמח. ואפשר ותקבל הכל, ופשוט כי בחרת אחרת, לא תהיה שמח ממה שאתה מקבל.
אני רק עכשיו מתחילה להעריך את מה שהיה לי ואת מה שעדיין יש לי, מהר מהר לפני שאאבד הכל. אני כל הזמן מנסה לשפר את עצמי, אוכלת את עצמי על השיערות שלי, על רצוני לשלוט בנעשה בחיי יותר ממה שצריך, על הפחדים שלי, על הנקמות הקטנות שאני מאחלת לאנשים בראשי אך לעולם לא מקיימת. אני לא חושבת אף פעם על מה שטוב בי.
טוב בי שאני מממנת את מגוריי. טוב בי שאני מכריחה את עצמי ללמוד גם כשאני חולה. טוב בי שאני מחוברת לגוף שלי. טוב בי שאני מנסה תמיד להתמודד עם החיים, ראש בראש. טוב בי שאני גם מנסה לנוח כשצריך. טוב בי שאני מבינה, שאני כן יודעת ללמד אחרים. טוב בי שיש בי עומק, טוב בי שאני בוכה כדי להוציא את הכאב, טוב בי שאני מודעת להכל. טוב בי הרבה דברים.
אני אלך לישון עכשיו, עדיין עצוב לי מכדי להישאר ערה, ואין לי כוח לשיעורים. וגם אני מנוזלת.
מורנייה.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
Mornie Is Come