מאתיים טיפות של אושר

איזה צחוקים זה, לתת כותרת לפוסט.. פעם פשוט היינו כותבים יומני היקר, כי הרי תמיד צריך לכתוב למישהו, גם אם הוא בוק ומטומטם, גם אם הוא בסה"כ פיסת עץ וכמה דפים.

בכל אופן, אני בשלבים האחרונים של מעבר לדירה אחרת בבאר שבע. יותר קרובה לאוניברסיטה, ומרוהטת על ידי, כשהיתרון בכך הוא שיש לי אהבה לעיצוב, ולכן לרהט אותה על פי טעמי זה נהדר מבחינתי, שחרור מכבלי הרהיטים שהיו בדירה הקודמת, וגם בבית מגוריי המקורי.

בינתיים השכנים מרעישים לא מעט, וגם השכן הצמוד אליי שם מוזיקה עם באסים די רציניים. פחות נורא ממה שהיה לי בדירה הקודמת, אבל באסים בבנייני לבנים של עמידר קל מאוד להרגיש. יצא לי לדבר עם אשתו, ואמרתי לה, לאחר שהעלתה את הנושא, לעבור הרחק מכאן. זה לא מקום לגדל ילדים. וברור שלא לשכונה בה הייתי, ששם אין טעם לשבת בבית ללמוד כיוון שהמוזיקה משגעת את השכל. אפילו להיות חולה ולהחלים לא הצלחתי כמו שצריך. כל כך השתגעתי אז מהמוזיקה שיצא בעודי עדיין מנוזלת מאוד וחלשה, לעשות סידורים ולקנות כמה דברים שרציתי. הרעש היה פשוט בלתי נסבל.

החיים בלי חבר הם שגרתיים למדי. אין סקס, שאני מאמינה שבקרוב אכתוב עליו בפירוט, כי על אף שאני כעת מוקפת בבחורים (בכל זאת, הנדסות, והנדסת חשמל בפרט), הגעגוע עדיין יתחיל ויגבר. אני לא שוכבת עם כל אחד. וכשכבר יש מישהו, אני רוצה באמת אהבה ואינטימיות. אני יכולה לפנטז על שלישיות כמה שבא לי, אבל בינתיים אני לא מסוגלת לחדירה בלי אינטימיות וביטחון בזוגיות. לא יכולה לראות גבר זר נוגע בי ככה. אם הוא ירד לי, וירד לי טוב, אז מילא. אבל חוץ מזה... כלום.

יש לי הרבה שיעורים, אבל אני רק חושבת על סקס. אולי הפוסט על סקס יגיע קרוב מכפי שחשבתי. אחרי הכל, אני בתקופה מאוד לחוצה וצריכה מישהו שיקבל את השיערות שאין לי כוח להוריד, ושיהיה די חתיך על הדרך. הבעיה עם חשמליסטים שחלקם לא עושה ספורט בכלל, ואלו שעושים או מכוערים קלות, או מרוב שהם יפים נמצאים על איזה גל היבריס מטורף. ואני לא בטוחה כמה מהם מספיק בוגרים בשביל לקבל אותי כמו שאני. ולא, אני מוכנה להיכנס למיטה עם בחור אפילו עם טיפה ציצים.

אז יאללה, סוכות שמח שיהיה לכם, מלא בחופשה מהנה ומעט שיעורים ועבודה..

מורנייה :)