מאתיים טיפות של אושר

שמתאר אותי ואותי מתבוננות האחת בשניה. אני במציאות של עיני רוחי, ואני במראה השבורה המרחפת מולי. היא, שזו אני, הייתה מעוותת במראה, היה לי מראה של מין אלה אלילית שאין לה מבע פנים אנושי, אבל בלי הנשגבות של אותה אלה, וכמו שלאני השניה ירדו דמעות, גם לאני הזו ירדו דמעות. והאני הזו הייתה שעירה בכל חלקי גופה הגלויים לעין, ועיניי היו גדולות, ללא עפעפיים, ורק כיווץ קל של הגבות רמז למשהו אנושי. והאני השניה, על אף שנראית אנושית מאוד, מכוערת מעצם היותי בוכיה מול המראה המרחפת.

אז מי היא האני המכוערת ומי היא האני היפה? אולי עצם ההתקרבות ביני לביני מעידה על תחילת הפיתרון? אולי סוף סוף הבנתי איפה ישותי עומדת בקנה מידה רוחני ונפשי כאחד? אולי אוכל לקדם זאת לאנשהו?

אני רוצה להמשיך לצייר ציורים.