מאתיים טיפות של אושר

זו הפעם החמישית שלי אצל הפסיכולוגית. היא תמיד שותקת בהתחלה, מחכה שאומר משהו.

והיום השתיקה הייתה ארוכה יותר מהרגיל. השתיקה איתה מביכה אותי.

אבל אז נפרץ הסכר והמילים מתחילות לזלוג החוצה. אט-אט הן יוצאות.

ואז הן מתפרצות כשהגל שוטף את מעט בולי העץ שנותרו בסכר. ובעקבותיהן הדמעות.

הדמעות על כך שאני לבד. על כך שאין לי אף אחד. אין לי עם מי לחלוק את העצב ואת התחושות הקשות.

אין לי חברים באמת שאפשר לדבר איתם על זה. אלה שמציעים לדבר איתי, הם כאלו שלעולם לא יהיה להם מה לחלוק איתי בחזרה. וגם אם ירצו, הם יראו בי יצור כל כך שביר שהם לא יעזו, בלי להבין שזה שאני חולקת איתם מחזק אותי וכך אני יכולה להיות שם כדי לתמוך גם בהם.

זה לא יהיה הדדי.

היו לי פעם חברות כאלו. שתיים מהן נשארו בעברי. אחת עדיין קיימת, אבל יש לה למי לספר ועם מי לחלוק, ואיתי היא כבר לא חולקת יותר. לא נעים לי לחלוק ולשפוך בפני מישהו שלא ישפוך חזרה. אני אחשוש שאני מעמיסה עליו והוא ילך. כמו שקרה לי עם האקס. כמו שקרה לי עם אקס שהיה כשנה לפניו.

אין לי אמא. ואני רוצה תשומת לב. אני רוצה שמישהו יגיד לי אם אני טועה או צודקת. שאני מחליטה החלטות נבונות. אני רוצה שמישהו יסתכל עליי ויאמר לי כמו שהייתי ילדה, שהוא יוריד את הירח בשבילי.

אבל רק אמא יכולה. יכלה, זאת אומרת. היא אמרה לי שהיא תוריד אותו בשבילי. החום והאהבה שהיא נתנה לי היו רבים אך הם מרגישים כמו חלום מתוק אי שם בעבר. אין לי את המתיקות הזו בחיים שלי. אין לי על מה באמת להתרפק. על מי להתרפק. אפילו חלקית.

בכיתי לפסיכולוגית, אפילו שאני לא אוהבת לבכות מול אנשים. גם לא מולה. אלו מרגישות כמו דמעות בושה. אני מתביישת בזה שאני צריכה כל כך הרבה אהבה, בזה שאני לא חזקה מספיק כדי להתמודד. בזה שאני צריכה מישהו כדי להתרפק עליו, בכל מחיר. גם במחיר הלימודים שלי. איך מתמודדים עם זה? צריך להתמודד עם זה בכלל?

אני לא באמת מוכנה לפרטנר לכל החיים. אם הייתי מוכנה הוא היה מגיע. אני פשוט צריכה פרטנר בשביל עצמי, לא בשבילו. וזה לא נכון, ולכן זה לא יקרה.

מתי אני אהיה מוכנה?