השעה 2. בלילה. כבר כמה ימים שאני הולכת לישון מאוחר, תמיד בגלגול מאוחר מדי של שינה. איזו עייפות.
מנסה לא לכסוס ציפורניים, אבל לא באמת בא לי לחזור לשגרה. היה לי כיף במיני חופש שלי. עד שיש חופש.. לי. הרי בקיץ לקחתי שני קורסים חוזרים. מתי היה לי באמת חופש בשנתיים האחרונות אם לא עכשיו ובטיסה הקצרצרה לפריז. אני אוהבת מאוד את החברה שנסעה איתי לשם. כל הרגעים הכי טובים קורים לי איתה, כמו הימים שבילינו אצלה בפסח והמקום שאליו הלכנו יחד עם חבריה בתל אביב ביום שישי. זה שהיא נהייתה הרבה יותר ספונטנית וזורמת ממני לא נעלם מעיניי, ואני שמחה בשבילה שהיא התחילה להשתנות.
היום נפגשתי עם חברת התבגרות שלי, ואפשר לומר שמכל הפעמים בשנתיים האחרונות שניסינו לדבר ולא ממש הצלחנו, כי תמיד היה החבר שלה או עוד חברה או משפחתה מקיפים אותנו, זו הפעם הראשונה שאני מרגישה איתה כמו פעם. כשהיינו ילדות של עיר-חור (שהיא כבר לא כל כך חור..), וגדלנו והתעצבנו האחת אל תוך המציאות של השניה. כשהיינו הולכות למדורות בדיונות, רק כי בעיר חור לא היה שום דבר אחר לעשות. כשהיינו מחליפות חוויות ומשתפכות אחת בפני השניה וכשהיינו עוזרות האחת לשניה. אז נכון ששליש מחייה היא לומדת באוני בה אני לומדת, ושליש היא בעבודה ושליש עם החבר והמשפחה, אבל היא עדיין החברה הכי טובה שלי, ואני רוצה לומר, משפחה. היא יותר משפחה מכל המשפחה שהייתה לי בחיי, ואני לא חושבת שיש משהו שלא אעשה אם רק אוכל בשבילה. גם אם נהיה בריב או בריחוק, אני לא אוותר על הקשר שלי איתה ועל לעזור לה במה שהיא צריכה. וגם לא אתבייש לבקש עזרה, אם אצטרך. לא אחת אמה הזמינה אותי ואת אחי אליהם לחגים ושבתות, וגם את אבא, למרות שהיא ידעה שהוא לא יצטרף.
פעם אמרתי לו, "אבא, אתה אולי לא מבין מה כל כך חשוב לי לדבר עם החברה ולעזור לה ולשמור איתה על קשר, אבל כמו שיש לך חברים שהם המשפחה שלך ושלנו, גם היא המשפחה שלי", והוא הבין.
אז אחרי ההשתפכות הזאת, אני אלך לישון ואנסה להתחיל לישון יותר מוקדם.. הגיע הזמן לחזור למסלול.
חג שני שמח, מימונה שמחה, ושבועות שמח! (הא?),
מורנייה :)
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
Mornie Is Come