מאתיים טיפות של אושר

מן הראוי שאכתוב פה משהו על יום הזכרון לשואה ולגבורה ועל יום הזכרון לחללי צה"ל.

אין לי קרובים שנהרגו במלחמות, וברוך ה' גם לא בפיגועי טירור. יש לי רק אבא ניצול שואה.

זה מדהים איך נלחמנו, ועודנו נלחמים, הן בגולה והן כאן, על הזכות שלנו למדינה משלנו. זה מפליא אותי שיש מישהו שם שחושב שהזכות הזו לא מגיעה לנו, כמו לכל עם בכדור הארץ, למקום משלו, בו יוכל לנוח ולפרוח, לשבת תחת גפנו ותאנתו ולטעת שורש.

אנחנו העם הגולה, שלעולם לא נטע שורש, הצמיח גבעולים למעלה ופרח גבוה מעל כולם. אנחנו העם שריחף מלמעלה, כמו שן הארי שמעופף לו עם הרוח, מחפש מקום לנחות, וקמל לפני שהוא מצליח.

אנחנו נותנים השראה, אבל לא נוכחות. אנחנו גולים בארצנו, וזו ההיות שלנו.

מה קרה לכוחות הצבא הגדולים שלנו? לשבט יהודה? לדוד, לשלמה..? מה קרה למשה? האם כשה' העניש אותו שלא יבוא בשערי ישראל הוא בעצם גרם לנו להיות תמיד עקורים, לא משנה כמה ננסה להיאחז באדמה?

מה קרה לידיים העובדות? לכפיים שחפרו באדמה, אלו שלא הוחלפו ע"י כפיים פיליפיניות? מה קרה לבניין הערים שלנו, ע"י עם שבחלקו אין לו שום זיקה אלינו, וע"י עוד עם, שאלוהים יודע למה הוא מטייל כל הדרך מסין רק בשביל לבנות לנו את הבתים החדשים, שכבר בשנתם הראשונה מטפטפים מים מבין הקירות?

מה קרה לארצנו הקטנטונת? לאחיזה באדמה? מה קרה לאוויר ההרים הצלול כיין של ירושלים? לאן הוא נעלם? באבק הנותר מדהרת פרסות הסוסים, והמג"ב והערבים הישראלים , והאבנים שמוטחות במכוניות שרק חלפו שם.

מן הראוי שאכתוב מילה או שתיים לזכר אלו שנפלו בגולה ואלו שנפלו בשביל המדינה, אבל בצער רב אוכל לומר שרובם נפלו לחינם.

עם קשה עורף וסנילי הוא אנחנו.