מאתיים טיפות של אושר

אז מה היה לי השנה?

השנה התבגרתי וצמחתי, למדתי איך ללמוד יותר טוב והתחלתי לאהוב את המקצוע שלי. התחלתי לאהוב את עצמי באמת. יותר משאהבתי פעם. ברגע שקיבלתי את עצמי כמו שאני, פתאום המתח פחת, התחושות בבטן פחתו עד נעלמו, ומצבי הרפואי החל משתפר בהדרגה. הגעתי למצב שכל הבדיקות שלי כל כך טובות שאפשר לתת לי תרופה שיכולה להחליש את המערכת החיסונית בלי לחשוש שזה יסב לי נזק כלשהו.

השנה אימצתי חתולה מדהימה בשם סאפירה שהחיים שלי איתה נראים אחרת. היא שם גם בלילות הכי קרים והיא משחקת איתי במשחקי ציד וליטופים כל אימת שהיא יכולה להוציא אותי מהמחשב שעליו אני לומדת. היא מתבגרת ונהיית יפה ומדהימה, ובאמת שיש לה עין אחת ירוקה ואחת כחולה-ירקרקה. היא יפייפיה. אני מאחלת לנו שנים רבות של שמחה ואושר ביחד.

השנה נפתחתי לרעיונות חדשים, התגמשתי והכרתי את עצמי. בחנתי גבולות, הייתם עדים לכל "ניסויי הבחורים" האלה ("ותתחתן עם זאת ותתחתן עם זאת, ואיפה אני אשים את הטבעת - על הלולב?" - נזכרתי באסי וגורי). הבנתי שאני לא יכולה להפריד את הלב מהראש, והבנתי שאני אדם הרבה יותר אימפולסיבי ויצרי ממה שאני מאפשרת לעצמי להיות. הבנתי שעצרתי את עצמי כי חששתי שאכנס לסיטואציות שיפגעו בי, ומאחר ואיבדתי אמא בגיל צעיר הפכתי להיות האמא של עצמי ולשים לעצמי ברקסים כדי שזה לא יקרה. וראיתי שגם כשזה קרה, הצלחתי להתגבר ולהמשיך הלאה ולקחתי מהחוויות האלו רק תובנות בונות לגבי החיים שלי.

הבנתי שהחיים הם בעכשיו, בהווה, לא בעתיד ולא במה יהיה. לפעמים זה עוד מכניס אותי לחרדות וחששות - איך אני לא חושבת כל שניה מהחיים שלי על מה יהיה בעוד שבוע-שבועיים, חודש-חודשיים ושנתיים. אני זוכרת איך בגיל 6-7 אמרתי לעצמי: "רומי, את הולכת לבית הספר עכשיו ואז לחטיבה ואז תיכון, צבא ואוניברסיטה!". אז הנה, עשיתי את כל הדברים האלה, ועכשיו אני לקראת סיום וכביכול נגמר לי התכנון המטורף שעשיתי אז. אז עכשיו הגיע הזמן לעכשיו שלי. לחוות, לחייך, לשיר ולשחק. ללמוד ולשבת בגשם עם שוקו, ולעלות על גבעות ןלהתרגש כל פעם מחדש מקשת בענן, או משקיעה מדהימה כמו שיש רק בדרום. לדמיין איך ייראה הטיול שאני מתכננת (לא ממש מתכננת אבל חושבת עליו בגדול) בשבועיים שאחרי מועדי הב', ולחשוב על מה שאני רוצה לעשות עם החיים שלי.

המטרות שלי לשנה החדשה הן: נותרו לי שנה וחצי לתואר, עברתי כמה חוויות לא נעימות של "עכשיו" עם בחורים עוד פחות נעימים, הגם שזה לא תמיד היה באשמתם, ואני רוצה פרטנר לחיים. הוא לא חייב לבוא עכשיו, אבל זה יהיה יותר קשה אחרי כן כי קשה למצוא בדייטים מישהו, גם אם זה אפשרי בכללי. אני לא מלחיצה את עצמי, אני חיה את הרגע ואם הוא יבוא אז מה טוב, ואם לא אז לא נורא. טוב לי עם עצמי עכשיו, ואם אני זקוקה לרוגע ומישהו שיקשיב, כבר למדתי איך להשיג את זה ואיך להרגיע גם את עצמי לבד, שזה הכי חשוב. בנוסף, אני רוצה לשפר ציונים, ואני רואה פתח תקווה בנושא זה - כבר יש קורס אחד שבאמת מעניין אותי, מיכשור רפואי. מטרה נוספת היא להתקרב לאבי ואחי יותר ולקחת פיקוד בנושאים משפחתיים נוספים. לדעת להגיד מתי משהו גדול עליי ומתי לא. את אחי למדתי להבין יותר באמצעות חוויה שהייתה לי עם בחור אחד שעבר משהו דומה לאחי במובנים מסוימים, אבל לו יש את היכולת לבטא את רגשותיו היטב, בניגוד לאחי. הוא סיפר לי איך זה היה ועודנו בשבילו, ולמדתי בזכותו להעריך את אחי מחדש, והפעם באמת. אחי מתמודד עם מעצורים וקשיים שלי אין וגם אולי לעולם לא יהיו, ואני מעריכה אותו על קור הרוח שהוא נוקט בחודשים האחרונים, וגם אם יש בקבלת עצמו מעט עצב בשבילו, הוא לאט לאט מבין שהוא יותר ממה שהוא חשב שהוא. הוא מתבגר ולומד ואני כל כך גאה בו, כל כך גאה שיש לי אח כזה חזק. הוא יותר חזק ממני, ואם לא היה לו אספרגר, לדעתי היה לו יותר טקט ויותר חברים ממני. הוא היה כביכול יותר "מוצלח" ממני בתחומים האלה. ויש בו תעצומות נפש שאפשר לומר שגם לי יש, אבל אני לא הייתי צריכה להתמודד עם המעצורים שיש לו. הוא לאט לאט עוקף אותם, חותך אותם באמצע וממשיך הלאה, כמו משה שחתך את ים סוף. זה מאמץ אדיר, אבל זה ישתלם ויצליח לו בסוף.

שתהיה לי ולמשפחתי ולקרוביי וחבריי שנה אזרחית מעולה, שתיתן לנו כוחות ואנחנו נתהווה בה.

מורנייה 3>