מאתיים טיפות של אושר

יום יפה, שמיים בהירים, ואמא ואני נפרדות לעולמים.

יום קודר, סביב הרים נישאים, אב ובנו נפרדים בחשרת העבים.

מהעבר האחד המורה ומהאחר הפסיכולוגית, שני עוגנים,

צופה אני מעברו האחר של השביל

בוהה בבוהק השמיים מעל,

עת שקוברים אותה מתחת

המציאות בפניי איננה עוד טופחת

הרי אין עתיד ואין עבר,

חוץ מהרגע

שבו הזמן עצר

לנצח -

כדי שיאתחל את חיי

מחדש.