נתקלתי בפוסט שלי משנת 2011 בדבר אהבה. כתבתי שם שבחכותי לאדם לאהוב, אוהב אדם אנונימי כלשהו. אני שמחה לענות לעצמי שהאדם הזה הוא אני.
אני במערכת זוגית, ואני לא מוותרת על הזמן שלי עם עצמי. אני קוראת ספר ונהנית לי לבד עם איזה נשנוש בצד. אני מחסלת סלמון מעושן עם לחם או לבד, ונהנית להכניס אותו אל פי כמו חתול ששואב פסטה :) אני אוהבת לשיר לעצמי ולרקוד כוריאוגרפיות שלמות לבד עם השירים שלי. אני אוהבת לפנטז על הציור הבא שאצייר. וככל שאני מפנטזת יותר כך אני באמת מרחיבה את מאמציי בדבר הגוונים המורכבים שאני רוצה ליצור.
אבל הכי חשוב, אני מסתכלת לעצמי בעיניים. וזה מרגש כל כך! אחרי דקה אני רואה את עצמי אחרת. תווי הפנים מסביב משתנים מעט, רוטטים קלות, חושפים את האישיות הפנימית שבי באמת. אני שעכשיו והרוח בי שהייתה ותהיה. הקשר שלי איתה מתחזק. היא אני ואני היא, בגלגול הזה. בזכותה (שמא אומר בזכותי?) אני מודה על המתנה של השקיעה כל יום. גם אם השקיעה פחות יפה מאתמול אני עדיין אעיף בה מבט ואעריך שהיא איפשרה לי לצפות בה.
היום השמש שקעה בצורה יפיפייה. בתחילה היו עננים כה קרובים לשמש וזוהרים, שהכחול שמסביבם נראה כמו ענן, והלבן של הענן נראה כמו שמיים. אחר כך היה ענן כחול ומתפתל כדרקון סיני, המנסה להגיע אל השמש השוקעת. ובשלב זה היא הקרינה את אורה במלוא עוזו הכתום והורוד המשתרג. והבניין שהסתיר את השמש עצמה נתן לי את מתנת הדימיון. דמיינתי כיצד השמש באמת נראית. והודיתי לה ולמי ששומר עליי, שיכולתי לצפות בה שוקעת היום.
לאהוב את העולם פירושו לאהוב את עצמי, גם כשאני לא מרגישה טוב, כמו היום.
מורנייה 3>
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
Mornie Is Come