מאתיים טיפות של אושר

מתוך התרחבות הנפש שלי הצלחתי לזהות השבוע שהלחץ והעומס ששהיתי תחתם לא היה רק מתיש פיזית. נפשית הותשתי כי רוב השבוע ביליתי בכתיבת דוחות מעבדה עם שני שותפים, כשאחד מהם חם מזג, עצבני, חסר טקט ובאופן כללי מאוד מזכיר לי את ההתנהגות השתלטנית של אבא שלי. הוא התנהג ממש רע ובאיזשהו שלב כמעט בכיתי בגללו. אח"כ החלטתי להתעלם מההתנהגויות האלה כי הבנתי שלשנות אותו אי אפשר, ומה שיצא מההתעלמות זה שהבעיה רק גדלה. רק שהפעם לא היה לי מושג שאני מרגישה כל כך רע בגלל זה, כי בחרתי לנסות ולתת לזה לעבור לידי. זה לא הצליח. ביליתי יומיים מהשבוע הזה קרובה לבכי ורגישה מאוד לכל דבר שאומרים לי.

עכשיו משזיהיתי, הגיע הזמן לשים גבול. אם הוא שוב יתנהג ככה, אני אגיד לו שאם הוא ממשיך ככה, אני הולכת. אני לא מסוגלת יותר להקשיב להתבטאויות שלו. ושממש לא מעניין אותי מה הוא חושב על ההספק שלי, או על מידת האחריות והדייקנות שלי, כי כשהוא טועה וכותב בנוסח של ילד קטן, אני מתקנת את הנוסח במחשב בלי לומר לו מילה. מילה! אז על הזין שלי מה הוא חושב.

אני לא מוכנה שאיזה בנאדם רנדומלי בחיי יהרוס לי את כל השבוע. לא מעוניינת להתעסק איתו.

ובנושא אחר.. נראה לי שמצאתי את הייעוד שלי! או את אחד מהם! ווהו! פאק דה סיסטם! לגמרי :)

מורנייה