מאתיים טיפות של אושר

אני עומדת לסיים את התואר שלי בעוד חודש וקצת. הסוף הזה הוא התחלה חדשה, אבל של מה?

ראיתי סרטון שמדבר לבוגרי קולג' והוא מסביר שם איך החמש שנים הבאות בחיינו הן הן הזמן להסתכן ולנסות כל מה שמעניין אותנו, כי אין לנו מטען: משפחה, בן זוג, ילדים, משכנתאות, וכו'. אבל זהו שלי יש בן זוג, ואף שאין לי ילדים, יש לי משפחה, שאני צריכה לדאוג לרכוש המשותף לנו. הבטחתי בסוף התואר כמה דברים לעצמי ולאחרים:

-לדאוג לרכוש המשותף, החל בלטפח מה שקיים ולהיפטר/לטפל מהיסוד באתגר הגדול יותר. זה יעלה הרבה כסף, עורכי דין, ויצריך שאשאר בארץ ואהיה צמודה לזה.

-לחפש עבודה בתחום שבו התרכזתי בארבע השנים האחרונות. כי אם אחכה כמה שנים, כבר לא אהיה רלוונטית לשוק העבודה, בישראל לפחות. גם המשכורת שארוויח בתור מהנדסת מתחילה לא תספיק לצרכים שיהיו לי בעתיד (ילדים משפחה). כל המראיינים יתהו למה עדין לא מצאתי עבודה, ואם אסביר שחקרתי כיוונים נוספים, הם יתפחלצו.

-ללמוד עיצוב פנים כלימודי תעודה. זו פשרה ביני לבין עצמי, שקיבלתי מתוך הבנה שאני אצטרך לעבוד עכשיו ואין זמן ללמוד תואר שלם עכשיו בבצלאל או איפה שזה לא יהיה. גם אין לי כוח לשבת 4 או אפילו 5 שנים בשביל עוד תואר. זה יעצור אותי יותר מדי. אני מעדיפה ללמוד לימודי תעודה ואז להחליט אם להתקדם לכיוון הזה או לא.

-לטייל בכל העולם. לגור באיסלנד תקופה. לעבוד באירופה תקופה ולראות איך זה לחיות שם.

-לגור בבקתה על הים.

-לגור בבית עם גינה, לראות איך זה.

-ובכל זה, לעולם לא לעזוב את מיכאל. אני לא רואה איך אני מגשימה את כל החלומות האלה כשהוא לא לצידי. הקושי הנפשי יהיה גדול מנשוא. אני לא חושבת שאצליח להיות רחוקה ממנו. אני בטוחה ביכולתי לעצמאות ולהסתדר לבד, זו לא הבעיה. הבעיה היא שאני פשוט אתגעגע אליו כל כך חזק שזה כמו מחלה. אפילו כשהייתי באיסלנד היה לי שם שבוע של home sickness, וזה באמת sickness, הכאב בלב הוא חזק ומעציב. אפילו לדבר איתו לא עוזר, אני פשוט צריכה לראות אותו ולגעת בו ולחבק אותו ולהרגיש בכל גופי שהוא בסדר ושמח, ואז אני יכולה לחזור לאיפה שהייתי.

מה עושים?

חשבתי שבתור התחלה קודם אסיים את כל חובותיי לתואר.

אחרי זה אשב כמה שבועות בבית ואנסה להבין מה אני רוצה מעצמי. בהתחלה אני סתם אצא מלא ואהנה, וכשאבין שזהו די, אנסה להתחיל באמת לחשוב על זה.

מתישהו באיזור הזמן הזה אני ומיכאל טסים לקרואטיה לחתונה של שותפי לשעבר וחבר טוב.

אחרי זה ייגמר לי החוזה פה בב"ש.

מקווה שעד אז תהיה לי תשובה.

מקוה שעד אז אצליח גם לצייר ציור אחד או שניים. שאפסיק להיות בפייסבוק כל הזמן. אולי אמחק אותו שוב. אני בימים אלו נכנסת אליו באובססיביות במטרה למצוא דירה ועבודה ורעיונות מה לעשות עם החיים שלי, כששם לא טמונה התשובה, לא באמת.

זזתי לנקות את החדר, לא ניקיתי אותו יותר מחודש.

3>

מורנייה.