מאתיים טיפות של אושר

שמתאר אותי ואותי מתבוננות האחת בשניה. אני במציאות של עיני רוחי, ואני במראה השבורה המרחפת מולי. היא, שזו אני, הייתה מעוותת במראה, היה לי מראה של מין אלה אלילית שאין לה מבע פנים אנושי, אבל בלי הנשגבות של אותה אלה, וכמו שלאני השניה ירדו דמעות, גם לאני הזו ירדו דמעות. והאני הזו הייתה שעירה בכל חלקי גופה הגלויים לעין, ועיניי היו גדולות, ללא עפעפיים, ורק כיווץ קל של הגבות רמז למשהו אנושי. והאני השניה, על אף שנראית אנושית מאוד, מכוערת מעצם היותי בוכיה מול המראה המרחפת.

אז מי היא האני המכוערת ומי היא האני היפה? אולי עצם ההתקרבות ביני לביני מעידה על תחילת הפיתרון? אולי סוף סוף הבנתי איפה ישותי עומדת בקנה מידה רוחני ונפשי כאחד? אולי אוכל לקדם זאת לאנשהו?

אני רוצה להמשיך לצייר ציורים.

שוב.

אני רוצה שיטה להתנזר מגברים. להיות מאושרת בלעדיהם. שיהיה לי טוב בלעדיהם. אני צריכה פסיכולוגית.

כל הבועות התפוצצו, ושוב זו רק אני מול המראה. בלי בועות מרחפות באוויר של חלומות לא ממומשים. רק אני והיא, מתבוננות האחת בשניה, אני מתבוננת בה בכאב ובתסכול עמוק, והיא רק מחזירה לי מבט ריק.

לבי פתוח

דם, דם זורם כנהר

ערוצי ורידים נפתחים

עורקים נחשפים

ורידים מתפוצצים;

דם, דם מגיח אל העולם

צובע בארגמן את האדמה

דם זורם על האדמה

אני שרועה עליה.

קור וחום.

קור נוגע בי עם הרצפה הקרה

חום עובר מעליי במשב יום חמסין

פושרים הם המים

וחמות הן הידיים

נוגעות לא נוגעות

מחפשות אחיזה

נפתחות אליי עם המון אהבה

ולפתע הקור

מפעפע בחזה

אני רואה ונופלת

ולא במקרה -

יש ימים שעוברים ברעד

ויש אנשים שחולפים בלי פחד

ואני

הדמות של עצמי

מסתכלת מתוך חורי העיניים

ויורה חיצים לשמיים

כשאין בכלל מה לראות

הרוח שלי בוהה בי

ומשב הרוח שמבחוץ

הסתיו הגיע

והעלים נושרים

חוּם-צהוב

חוּם-צהוב.

© כל הזכויות שמורות ל-Mornie Is Come, כותבת בלוג זה. אין להעתיק, לשכפל, למקם בכל בלוג/אתר/פורום אחר כלל.