מאתיים טיפות של אושר

אתמול עשיתי משהו שהייתי צריכה לעשות מזמן.

בערב הלכתי לאימון קרב מגע ראשון. כל כך נהניתי מחוסר האוויר, מהשחור בעיניים, מזה שאני יכולה להרביץ את האגרופים החלושים שלי במשהו. מזה שאמנם שריריי חלשים אבל גופי עדיין גמיש למדי ומאפשר לי להתחמק מחלק מהמכות. היום רצתי ולאחר המאמץ אתמול, הריצה נראתה כל כך קלה, כל כך פשוטה. סיבולת לב הריאה שלי השתפרה פלאים.

נהניתי מהסבל כי ידעתי שאין דבר יותר גרוע מהטרדה, שאותה חוויתי, הפלא ופלא, גם אתמול!

הייתי באוניברסיטה בקומה רביעית מחכה למעלית. לידי צץ גבר מגודל, מלא, קרח ועם אוזניות לבנות באוזניים. ברגע שהוא נעמד לידי הוא החל מעביר עליי את מבטו מעלה מטה, חוקר כל איבר בגופי, כאילו הייתי ליטרת בשר דשנה ותו לא.

כשהמעלית מגיעה, הוא מחווה לי מחווה להיכנס. ניסיתי לחשוב בהיגיון, הרי לא ייתכן שהוא מסוכן לי, אולי הוא אהב את התלבושת שלי, גם לי יצא להעריך תלבושות נאות של גברים. הסביבה בה שהיתי בטוחה, לא ייתכן שמישהו ינסה להטריד אותי. כולנו סטודנטים נורמטיבים. נכנסתי למעלית תוך שאני עונה "תודה" מבוהל מאוד.

במעלית, שירדה שלוש קומות עד שהגיעה ליעד שלו, הוא צפה בי כמו תוהה אם לצוד אותי או לא. המשחק הזה, כך נראה, שיעשע אותו, בעוד שאני ממשיכה במבטי המבוהל - לא אליו אלא מביטה ישר כשהוא מימיני. בזווית עיני אני קולטת שהוא ממשיך להסתכל עליי.

ככל הנראה החליט ששלוש קומות זה מעט מדי זמן כדי להספיק להתקרב אליי בשביל שזה יהיה שווה תלונה במשטרה, אז הוא רק המשיך לעמוד כך. ברגע שסומן קומה 1, הוא הישיר מבטו ליציאה, ויצא.

רציתי לצחוק לו בפנים. לשאול אותו אם הוא רוצה חתימה. לעשות לו פרצוף של ילדה מפגרת בכוונה. רציתי לעשות משהו כלשהו. אבל פחדתי. פחדתי לעשות משהו שבכל זאת יניע אותו לגעת בי, לחצות את הגבול שבין משחק טרום-ציד לציד אמיתי. הרי זה לא אדם שרואה אדם, זו חיה שרואה טרף. כל עוד הטרף קטן ומבוהל, הוא יכול לנסות לצוד אותו.

אולי זה שעניתי לו תודה, גם אם הייתי מבוהלת, אמר לו שאם באמת ידחוק אותי לפינה, אני אלחם. שעוד נותר בי שמץ אומץ. שהפאניקה לא עלתה על יצר ההישרדות והלחימה שלי. אולי הוא רק הבין שאם יתקרב אליי לא באמת יספיק לעשות משהו שיספק אותו, אז עדיף לו להתבונן מרחוק. בכל מקרה הוא לא התקרב אליי, אלא עמד בדיוק בצד השני של המעלית מימיני. לפחות זה.

באותו היום דאגתי לספר למי שיכולתי. להתייעץ, לא להתבייש, לא בתגובתי הדלה ולא במה שקרה. אני לא אשמה. הפגנתי פחד, אם היה בנאדם נורמלי, הוא היה מתרחק (כפי שקרה לי רבע שעה מאוחר יותר כשגבר בהה בי וכשדפקתי לו מבט עצבני הוא מיד הסיט את מבטו. מיד!). גם כשאדם מתאבן מפחד, זו הבעת פחד. הקורבן איננו אשם אף פעם. אני גם אגדיל ואומר שאינני קורבן. להגיד על עצמי את המילה "קורבן" זו כבר "התקרבנות" מצידי.

גם אם מוצדקת, התקרבנות יכולה להביא לקלוני. כי להיות קורבן אומר שלא היה בידי מה לעשות, ואז בכל זאת להאשים את עצמי על היקלעותי לסיטואציה. אז אני לא קורבן, אני מוטרדת. אני מוטרדת מכך שיש פגעים רעים כאלה שמסתובבים ברחובות, בינינו. אני מוטרדת מזה שהם לא מקבלים טיפול. אני מוטרדת מזה שחצי אדם כמוהו יכול להפחיד אותי ואין לי מה לעשות כי הוא ואני לבד במעלית והוא עצום מימדים, ואני קטנה ורזה ולא בכושר. אני מוטרדת מזה שאני יושבת בכיתת הלימוד ויודעת שהוא יצא מאחת הכיתות הסמוכות כדי להשתמש במעלית הזו, ושהוא עלול (עקב כך שיפנו את הכיתה) להיכנס לכיתתי ולשוב להטרידני.

אני מוטרדת מכך שכאדם המהלך בדרך, בכל מצב שהוא, עלול איש להטריד אותי, לתקוף אותי, לפגוע בי, ועם כל בטחוני העצמי, לא תמיד אוכל להגן על עצמי. אני מוטרדת מכך שאני צריכה לפחד מאדם כזה. שאדם כזה קיים. אני מוטרדת מזה שסיפרתי לשכנתי לכיתת הלימוד על המטרידן (כדי להזהיר אותה), והיא הגיבה במנוד ראש אדיש. אני מוטרדת מהמון דברים, וכולם נובעים מדבר אחד בלבד: מישהו מעוות שאיננו מטופל. אני מבינה שמעוות זו מילה נוראה, אבל זה לא משנה למה הוא מעוות, זה אמור לעניין את המטפלים שלו. לי משנה שהוא קיים, ושאני צריכה ללכת בפחד במסדרונות האוניברסיטה, רק כי הוא עלול להיות שם.

אז עשיתי מעשה, מעשה שהייתי צריכה לעשות מזמן - התחלתי באותו היום ללמוד קרב מגע. כך, בפעם הבאה שאיקלע לסיטואציה כזו, יהיה לי ביטחון בכוח שלי ולא אחשוש מעימות פיזי, במידה ולומר משהו תקיף לא יעזור.

מורנייה

אבא לא ידע מה לומר. הוא ניסה להגיד דברים בנוסח "הוא היה מאוהב בך, אני זוכר..". לא הבנתי אם הוא ניסה לתרץ בשבילו או שפשוט לא היה לו נעים לשמוע.

אבל אבא שלי, כמו שאתם יודעים, הוא ההורה היחיד שלי, והוא ואני עברנו הרבה תהפוכות ותלאות ביחד. למדתי להכיר אותו, לדעת שהוא אוהב את ילדיו במעשים, לא כל כך במילים, כמו אמא. קונה לנו הכל, מאכיל אותנו, דואג לנו גם בגילו המופלג.. ולכן הוא לא ידע איך להגיב כשהוא שמע שהוטרדתי מינית בגיל 7.

למען האמת, הרבה ירימו גבה ויאמרו במעין חצי חיוך, 'אבל נו באמת, זה היה רק ילד בן 7, ואת היית בת 7, (ומה שהם לא יאמרו - 'זה לא שהופשטת על ידו או משהו'..), אז זה לא הכי נורא, נכון?'

מאנשים אחרים לא הייתי בטוחה מה לצפות, אבל מאחת מחברותיי דאז, שאמרה את זה, אחרי שהייתי בטוחה שהיא מכירה אותי ורגישה אליי, לא ציפיתי לשמוע את זה.

אבל זו לא הפואנטה. הפואנטה היא שאנשים מתייחסים לזה כמין משהו של ילדים, לא פוגעני במיוחד. אז רגע, אני הייתי צריכה לחוות איזה אונס על ידי אח או אבא בשביל שיהיה לי "קייס" פה? בשביל שכשאחלוק את רגשותיי, תהיה להם הצדקה? מה, עכשיו אין להם הצדקה? לפני שנתיים שראיתי את הבנזונה מסתכל עליי דרך העיניים החצי משוגעות שלו בעיר מגוריי הקודמת, לא היה אמור להתחשק לי לבעוט לו בביצים??

אמא אמרה לי, 'למה לא בעטת לו בביצים?' אני זוכרת שזו הייתה הפעם הראשונה ששמעתי את המושג "ביצים", והמושג היה זר לי. אמא הסבירה, 'זה הפיפי שלו. את בועטת בפיפי שלו ואז הוא משותק ולא יכול לזוז מהכאב'. ואז אמרתי, 'אמא, אבל לא הייתי רוצה להכאיב לו, אני לא כזאת, וחוץ מזה, המורה הייתה כועסת עליי.' המורה הייתה כועסת עליי. זה מה שהפריע לי באותו היום לאחר שזה קרה. אמא ענתה, 'לפחות היית שוברת לו את המשקפיים'. 'לשבור לו את המשקפיים? שאלתי, 'אבל אז איך יוכל לראות? זה ידוע שלאנשים לבקנים יש בעיות ראייה קשות' (ויש לו).

איזו אמא נהדרת הייתה לי. חבל שלא הקשבתי לה. חבל שכשהוא רדף אך ורק אחריי בתופסת הנשיקות (שזו הייתה הפעם הראשונה והאחרונה שהשתתפתי בה), ותפס אותי והצמיד אותי לקיר של מסדרון כיתות ב' ונצמד אליי עם הבטן שלו והמה-שמו הקטן שלו וניסה לנשק אותי בפה (ולא בלחי, כמו שהובטח), לא בעטתי לו בביצים הקטנות והמחליאות שלו. חבל שלא עשיתי את זה. עד היום אני מקווה שהוא לא עשה את זה, שהוא לא באמת הצליח להגיע לשפתיים שלי. איכס.

הלוואי ותינתן לי ההזדמנות הזו, להתקרב אליו שיחשוב שזו איזו מחווה רומנטית, ואז לתפוס אותו בכתפיים ולהכניס לו ברכייה לאמצע. שימות מכאבים, מצידי שלא יהיו לו ילדים, ושיזכור, שזה שהוא סבל מכולם ובחר להוציא את זה עליי (אפילו שתמיד, גם אחרי זה, ניסיתי להיות טובה אליו כי הבנתי שהוא סובל באמת), זה שהוא בחר בי מכולם וחשב שלי מגיע, זה החטא שלו כלפיי והחטא שלו כלפי העולם בכלל ומגיע לו!

רק לאחר שנים הבנתי מה הוא עולל לי. הבנתי למה עד כיתה ו' התקשיתי להסתכל על בנים בלי להתבייש. בנים בגילי באופן ספיציפי. הבנתי למה עד היום יש לי תחושה לא נעימה כשגבר נצמד אליי בפעם הראשונה כשהזין שלו עומד, אבל שהיא מעורבת עם המחשבה ש"ככה זה אמור להיות, מורנייה, זה טבעי שיעמוד לו אם שניכם רוצים זה את זה, אל תיבהלי". עם אנשים מבוגרים וחברות לא הייתה לי בעיה. ואז כשהחלו לדבר על הטרדות מיניות, ומה זה אומר, ושהיום אם מישהו קורא לי, 'שרמוטה, רוצה לגעת לי בזין?' אני אמורה להבין שזה הטרדה מינית, רק אז התחלתי להבין שהזיכרון הזה, שאני שומרת בתוכי מאז הילדות, זה שלמרות השנים שעברו, איכשהו לא הצלחתי בדיוק להיפטר ממנו, היה הטרדה מינית, לא פחות. וזה שהוא היה ילד, תעשו לי טובה, היום בנים בגילאים כאלה (לפחות מהמגזר החילוני, ששם יש יותר חשיפה למיניות ולבנות המין השני), מודעים לזה שלגעת בפיפי שלהם עושה להם טוב. ושלנשק את הילדה שהם אוהבים עושה להם טוב. אז זה שהוא לא ידע שהוא בעצם מוציא עליי את כל הסבל שהוא עובר, לא מוריד מהפשע שהוא עשה. כשם שמשוגע שאינו אחראי למעשיו, עדיין עשוי לבצע פשעים בלתי נסלחים, גם ילד עשוי. וזה שייתכן ואינו אחראי למעשיו, לא אמור לפטור אותו מתחושת האשמה הכבדה והרוע בה הפשע בוצע.

אז אל תזיינו לי בשכל עם 'הוא היה קטן'. כל מה שהיה לו היה זין קטן.

מורנייה.

נ.ב. ראיתי בטאמבלר את המשפטים הקשים. עוד מעט שולחת לחבר שלי. http://projectunbreakable.tumblr.com/ למי שרוצה.

עריכה:

סליחה, אין לפסוח על המגזרים האחרים, אין זה הוגן ונכון לחשוב שבהם זה לא יכול לקרות, גם בגילאים האלה.

עוד משהו, במהלך השנים הילד הזה ניסה להציע לי חברות, וכל כך פחדתי ממנו ששיקרתי שאני צריכה להתייעץ עם ההורים, ובכיתה ו' נשארתי אחרונה בכיתה ואספתי את חפציי והוא נכנס לכיתה כאילו היה שם כל הזמן, והחל לחסום את היציאה מהכיתה בשולחנות. בסופו של דבר הצלחתי, עם מין התנהגות קרירה מצד אחד וניסיון מינימלי לפלס את דרכי, מצד שני, לצאת החוצה בלא שום פגע נוסף.