מאתיים טיפות של אושר

אני עומדת לסיים את התואר שלי בעוד חודש וקצת. הסוף הזה הוא התחלה חדשה, אבל של מה?

ראיתי סרטון שמדבר לבוגרי קולג' והוא מסביר שם איך החמש שנים הבאות בחיינו הן הן הזמן להסתכן ולנסות כל מה שמעניין אותנו, כי אין לנו מטען: משפחה, בן זוג, ילדים, משכנתאות, וכו'. אבל זהו שלי יש בן זוג, ואף שאין לי ילדים, יש לי משפחה, שאני צריכה לדאוג לרכוש המשותף לנו. הבטחתי בסוף התואר כמה דברים לעצמי ולאחרים:

-לדאוג לרכוש המשותף, החל בלטפח מה שקיים ולהיפטר/לטפל מהיסוד באתגר הגדול יותר. זה יעלה הרבה כסף, עורכי דין, ויצריך שאשאר בארץ ואהיה צמודה לזה.

-לחפש עבודה בתחום שבו התרכזתי בארבע השנים האחרונות. כי אם אחכה כמה שנים, כבר לא אהיה רלוונטית לשוק העבודה, בישראל לפחות. גם המשכורת שארוויח בתור מהנדסת מתחילה לא תספיק לצרכים שיהיו לי בעתיד (ילדים משפחה). כל המראיינים יתהו למה עדין לא מצאתי עבודה, ואם אסביר שחקרתי כיוונים נוספים, הם יתפחלצו.

-ללמוד עיצוב פנים כלימודי תעודה. זו פשרה ביני לבין עצמי, שקיבלתי מתוך הבנה שאני אצטרך לעבוד עכשיו ואין זמן ללמוד תואר שלם עכשיו בבצלאל או איפה שזה לא יהיה. גם אין לי כוח לשבת 4 או אפילו 5 שנים בשביל עוד תואר. זה יעצור אותי יותר מדי. אני מעדיפה ללמוד לימודי תעודה ואז להחליט אם להתקדם לכיוון הזה או לא.

-לטייל בכל העולם. לגור באיסלנד תקופה. לעבוד באירופה תקופה ולראות איך זה לחיות שם.

-לגור בבקתה על הים.

-לגור בבית עם גינה, לראות איך זה.

-ובכל זה, לעולם לא לעזוב את מיכאל. אני לא רואה איך אני מגשימה את כל החלומות האלה כשהוא לא לצידי. הקושי הנפשי יהיה גדול מנשוא. אני לא חושבת שאצליח להיות רחוקה ממנו. אני בטוחה ביכולתי לעצמאות ולהסתדר לבד, זו לא הבעיה. הבעיה היא שאני פשוט אתגעגע אליו כל כך חזק שזה כמו מחלה. אפילו כשהייתי באיסלנד היה לי שם שבוע של home sickness, וזה באמת sickness, הכאב בלב הוא חזק ומעציב. אפילו לדבר איתו לא עוזר, אני פשוט צריכה לראות אותו ולגעת בו ולחבק אותו ולהרגיש בכל גופי שהוא בסדר ושמח, ואז אני יכולה לחזור לאיפה שהייתי.

מה עושים?

חשבתי שבתור התחלה קודם אסיים את כל חובותיי לתואר.

אחרי זה אשב כמה שבועות בבית ואנסה להבין מה אני רוצה מעצמי. בהתחלה אני סתם אצא מלא ואהנה, וכשאבין שזהו די, אנסה להתחיל באמת לחשוב על זה.

מתישהו באיזור הזמן הזה אני ומיכאל טסים לקרואטיה לחתונה של שותפי לשעבר וחבר טוב.

אחרי זה ייגמר לי החוזה פה בב"ש.

מקווה שעד אז תהיה לי תשובה.

מקוה שעד אז אצליח גם לצייר ציור אחד או שניים. שאפסיק להיות בפייסבוק כל הזמן. אולי אמחק אותו שוב. אני בימים אלו נכנסת אליו באובססיביות במטרה למצוא דירה ועבודה ורעיונות מה לעשות עם החיים שלי, כששם לא טמונה התשובה, לא באמת.

זזתי לנקות את החדר, לא ניקיתי אותו יותר מחודש.

3>

מורנייה.

אז בטח תהיתם מה עבר עליי בפוסט שבקושי נושק לטוויטר האחרון שלי. גם אני תהיתי, ואני יכולה לומר בבטחה שיש גבר שאני ממש רוצה לשכב איתו, ולא אכפת לי כמה זה "זנותי" ולא אופייני לי להודות בזה. הוא חתיכת צ'רמר ואני חתיכת חרמנית, מה גם שפה נראה לי שיש קצת יותר מחרמנות גרידא. יש לי את התשוקה ויש לי את הרצון להכיר אותו לעומק. יצאנו למעין טיול אופניים שהסתיים בשיחה על מוקה ומיץ סחוט בלנוודר. היה כיף ובסוף המפגש הוא ליווה אותי הבייתה ונתן לי חיבוק לא מספיק ארוך לטעמי. או שהוא בונה את זה טוב או שהוא מבולבל. מה שבטוח, רציתי חיבוק יותר ארוך!! רציתי ממש להרגיש אותו, לוודא עם עצמי שזה באמת זה.

ובנושא אחר: למורנייה נמאס השבוע ממחשבה המבוגר בן ה-5, והחליטה להחליף את הבלטה בבלטה יותר יקרה ופחות כבדה. תכל'ס המשקל הוא מה שקריטי לי. זה וגם העובדה שלוקח למחשב שלי כמה שניות טובות לעלות. אולי אפילו דקה שלמה (!) (מי היה מאמין שזה ייחשב איטי פעם?). חשבתי על Asus ZenBook UX32VD-R3001H UltraBook. מצאתי אותו במחיר של פחות מ4500 ש"ח. בחו"ל זה עד 1000 ש"ח פחות, אבל זה כבר לא דגם חדש והפערים מצטמצמים. הוא עונה על כל הצרכים שלי והוא חתיייייך :) (זה פלוס ><'). מקוה שאוכל להרשות אותו לעצמי, כי למרות ששלי חי, הוא משמש יותר כמחשב שולחני בדירה, וכבר לא נוח לי להפעיל עליו תוכנות הנחוצות ללימודים, כיוון שהוא פשוט בלוק לא נוח וכבד למקם על הברכיים (כשמתחשק). הבאסה היחידה שהדגם הזה הוא 13 אינץ' ושלי 15.6. מצד שני זה פחות קריטי כשיש מסך טלוויזיה זמין בדירה.

וגם, יש לי שיעורים! וולקאם שנה ג'! לקרוא מאמרים! מי היה מאמין שאגיע למצב שאני קוראת משהו בתואר הזה בכלל. לא שזה מידע כזה מעניין, אבל פרטים טכניים יכולים בכל זאת לשפוך אור על הנגשת רעיון כמוצר לשוק הרפואי, שזה, למרבה הפלא, כן מעניין אותי. אולי הגעתי לתואר הנכון אחרי הכל.

אז לילה טוב חברים!

מורנייה

עריכה: הבחור מבולבל= no sex tonight babe.. or ever, as I was stupid enough to demand commitment.

עוד יומיים מתחיל סמסטר, וביום חמישי כבר יש מועד ב' אחרון בביוכימיה. אני מתכחשת אליו. בחרתי במקום זה לכתוב על הצורך הנואש שלי בתשומת לב. נואש כל כך שאנסה ליזום כל מפגש חברתי, שאשתה אפילו. שאראה מיליון פרקים של הוחלפו בלידתן רק כדי לא לחשוב על הבחור שאמור לתת לי את הצומי הזה.

למה בחור צריך לתת לי צומי? למה בחורות אחרות מסתדרות יפה מאוד עם בחור שנעלם להן ולא מגיבות בכאלו עצבים ומתקשות לישון בלילה? אני לוקחת דברים קשה, כך אומרים לי. אבל הם לא אומרים איך לא לקחת קשה. אני יודעת שאני מתבכיינת עכשיו, אבל אפילו כאן מודגש הצורך הענק שלי בצומי. אני יכולה להאשים את המוות של אמא שלי בזה. אבל מה זה משנה מה הסיבה, משנה שצריך לתקן את זה. אני רואה שאבא שואב ממני כמויות של תשומת לב בהתחשב בכך שהרבה הורים בקושי מדברים פעם בשבוע עם הילד שלהם. בעבר הייתי מסננת אותו והרגשתי יותר שלמה. היום אין לי לב לסנן אותו. אני מעריכה אותו יותר וגם רחוקה יותר. אולי ממנו למדתי שבקשר זוגי בן הזוג צריך לתת לי המון תשומת לב וכשזה לא מתקיים, להיעלב והלסתגר בקונכיה שלי? ועכשיו אני לא יודעת להבדיל בין מישהו שמעוניין בי אבל כרגע יש לו פחות אפשרות להעניק את הצומי לבין מישהו שפשוט לא מעוניין בי.

בבית ההורים אין לי הרבה חברים בסביבה. לאחת יש חבר המון זמן וכבר לא רואים אותה הרבה. היא תמיד איתו בסופשים כשהוא כאן. לאחרת גם יש חבר אבל איתה גם אין לי הרבה קשר, ו.. זהו. אני מנסה עכשיו לארגן מפגש של החבר'ה מב"ש שחזרו למרכז. מקווה שמישהו מהם ירצה שניפגש ושאפילו יסכימו לקחת אותי כיוון אחד..

כשיימאס לי לחפש חברים בפייסבוק וחזור ללראות פרק והלוך לעוד איזה פוסט מיואש בישרא, אלך ללמוד ביוכימיה...

שבת שלום חברים,

מורנייה

כלום לא נוגע..

רק המבט שלך.

אני לא מאמינה שאני מצטטת את דודו טסה.

בכל אופן, לענייננו:

גיליתי שיש לי נטיה לכעסנות יתר, אותה למדתי מאבי. בשנים האחרונות, מפאת גילו, הוא מאבד סבלנות לעיתים יותר ויותר תכופות ותמיד על דברים לא הגיוניים. אני מבינה שבסה"כ משהו עצבן אותו וזה מצטבר לו עד שזה מתפרץ. השאלה היא לא איך להסתיר את הכעס, אלא מדוע הכעס בכלל שם, מבעבע בו? עכשיו אני צריכה לשאול את עצמי את אותה השאלה. לפעמים זה מה שמונע ממני להיות מאושרת, כעס על משהו דבילי ולא חשוב. אני לא יודעת להניח לדברים, אני בלתי מתפשרת ואני שונאת לסבול בגלל עצמי.

אומרים שהאויב הכי גדול שלך הוא עצמך. זה נכון. אנחנו פשוט לא שמים לב לזה ביומיום. פשוט לא שמים לב. אני לא שמה לב שאני מתרגזת משטויות. אני לא שמה שאני צוברת כעס ואז מוציאה אותו במקום אחר, בזמן אחר, בלי יכולת לשלוט על זה. אני לא שמה לב שאני מגבירה את החרדות שלי לכדי דברים שמאיימים על הקיום שלי. לכך שאני מייצרת לעצמי מציאות עם מכשולים שאינם שם. או שגם אם הם שם, הם לא כאלה משמעותיים ושאמורים לעורר כזו חרדה מפניהם וחוסר שינה.

אני חששתי שאני בהיריון. לא חלקתי את זה עם שי, כי לפי שיטת ההימנעות שלי מהיריון, אני לא אמורה להיות בהיריון. גם כל הסימנים מצביעים על כך שאני לקראת קבלת הוסת הבאה שלי. אין מדובר בשיטת ספירת ימים או כל דבר מוזר ולא בטוח שכזה. מדובר בשיטה שדורשת אימון ותרגול רב לפני השימוש בה, הכרת גופי הספציפי וכיצד הוא מגיב למצבי לחץ וכיוצא באלה, ושדורשת הדרכה מקצועית שאותה קיבלתי ממיכל שונברון.

הסיבה שלא חלקתי עימו את חששי היא שהוא בעצמו חושש מזה כל כך שהוא הדביק אותי בחשש שלו. אחרי הכל, זו פעם ראשונה שאני מעזה עד כדי כך לבטוח בשיטה, ובתוך כך, בעצם, לבטוח בגופי שלי. הוא לא בוטח בי ובגופי בעניין זה, ולאחר שיחה נוקבת שהייתה לנו בנושא של "אם תהיי בהריוון, מה תעשי עם הילד?", הוא לא אהב חלק מהתשובות שהצגתי לו, וגם אני לא אהבתי חלק מהתשובות שהוא הציג לי.

ובכלל, החלטתי לא להתקשר אליו בזמן הקרוב. כשאדם אומר לך שהוא מעוניין לבלות את הזמן לבדו בימים האחרונים שלפני יציאה לאבט"ש, כשהוא יודע שבכך שהוא עושה את זה לא נתראה לפחות שבוע וחצי, אם לא יותר, גם אם לא מתכוון לרמוז משהו, זו התנהגות שעשויה לנבוע מאנטיפתיות או מחוסר הערכה למה שיש לו בידיים. הוא כבר אמר לי לפני כמה ימים, כשראה שאני מאושרת ומחייכת מאוזן לאוזן, שהוא אמנם מאושר, אך לא כמו פעם, ואולי אף פחות ממני. כשלי זה היה מפריע שהוא מאושר יותר ממני הוא פטר אותי בכך שכזה הוא. הייתה לו בעיה לראות אותי מאושרת יותר ממנו או שפשוט לא הבין למה הוא לא מאושר כמוני.

וגם, הלימודים שלי. הו, הלימודים שלי. השם ישמור אותי בכל מה שאני עוברת עם קורסי הקיץ האלה. עם זה שאני מקבלת בחילה כל פעם שאני רואה ספרה או אות יוונית, או צריכה לחשוב על אלגוריתם למימוש פונקציה בתכנות שלא מעניינת לא אותי ולא את מי שבודק אותה. קשה לי כל כך עם זה. קשה לי שאני מרגישה טיפשה, קשה לי עם זה שעדיין לוקח לי 10 ימים לסיים עבודה בתכנות, ממש כמו פעם. קשה לי עם זה שאני רוצה חופש, כל כך רוצה חופש!!!!! בניתי על החופש הזה בערך מהסמסטר הראשון שלי, והנה אני בסמסטר קיץ כשבתקופה היחידה שאולי אוכל לצאת לחופש, יש מועדי ב'. שי יוצא לחופשה מרוכזת של שלושה שבועות, כשבשבוע האחרון הוא טס לחו"ל, בלעדיי. אני לא יכולה להצטרף. אני רוצה שנלך לצימר ביחד, אבל כרגע צריך לראות אם בכלל נמשיך להיות ביחד. אני לא אוהבת התנהגויות אנטיפתיות.

שכחתי אצלו את הכרטיס שלו שנותן הנחה באופטיקנה, וכשחזרתי לקחת אותו, הוא עדיין לא שינה את דעתו ורצה, לדבריו, "להתחפשן" לבד. זה כל כך לא היה לי נעים, שהיה לי רגע שחשבתי לא לקחת ממנו את הכרטיס. שהרגשתי שאני לא יכולה שהוא יעזור לי מהבחינה הזו אם הוא לא רוצה בנוכחותי שם. שהוא בעצם "קונה" אותי ומבקש אותי רק כשהוא רוצה אותי שם, וכשלא, אז לא. למה בכלל זה קורה שהוא לא רוצה אותי שם? מה אני מפריעה לו להתחפשן כשאני שם לומדת לצידו? הוא לא רוצה לאהוב אותי ולנשק אותי? הוא לא מתגעגע אליי? הוא לא אוהב אותי? מה קורה פה?

אין לו מספיק הערכה אליי. ובכן, פרט לדברים טכניים, אני לא מתקשרת אליו. במילא הוא אמר שיהיה לו קשה ליצור איתי קשר בגלל שעות השמירה הדפוקות, שביניהן הוא יישן. אז בסדר, יהיה בסדר.

בינתיים אני מרגישה שאין לי חבר, כי זה לא חבר תומך: חבר שלא מתקשר, שלא רוצה בנוכחותי איתו, חבר שאני לא יכולה לחלוק איתו את חששותיי מההריון ושהוא ירגיע אותי, ולו רק כדי שלא אני אצטרך להיות זו שכל הזמן מרגיעה אותו. אז החלטתי להעמיד פנים שאין לי חבר. אני פשוט אלמד ואעשה את הסידורים שלי וזהו. אני עוברת דירה ביום שני, ושוב אבא שלי יצטרך לסחוב איתי דברים. אף אחד אחר לא יעזור, כי שי באבט"ש. ואח"כ שי בחופש מרוכז, ואז הוא טס לחו"ל בלעדיי, ואז הוא יוצא להדרכה ורואה אותי אולי פעם בשבועיים, כי מה לעשות שזו תהיה כבר תקופת מבחנים ואני לא אוכל לבוא אליו כל אימת שהוא פנוי.

אז זהו לבינתיים, הגיע הזמן לתכנת.

מורנייה.