מאתיים טיפות של אושר

להינטש, להיעזב.

להישאר מאחור.

להביט בכולם צועדים ממני והלאה, לא כי עשיתי להם משהו רע, לא כי הם עשו לי משהו רע, אלא כי נסיבות החיים הפרידו בינינו.

כמו עם אמא שלי, כמו עם ויקטור.

אני לפעמים כועסת עליה. וזו לא אשמתה. למה היא אשמה, במוות עקב מחלה?

כן, היא יכלה להיבדק. היא יכלה לעשות מה שהרופאים אומרים לה וללכת כל שנה לעשות ממוגרפיה. אפילו שהיא הייתה רופאה בעצמה. אבא אומר שאולי היא לא רצתה לדעת. ואני מוסיפה בשקט, שהיא הייתה קצת בדיכאון. אבל מה זה לא רצתה לדעת?? יש לה ילדים, יש לה אחריות כלפינו! אם לא היה לה אף אחד, אז מילא, אבל פה יש לה בעל ושני ילדים קטנים שאוהבים אותה.

כן, אומרים שרופאים יודעים הכי טוב מה קורה בסוף של הסרטן, מה הגורל. אבל אם היא יכלה להאריך את חייה, אף שהיה בהם מעט סבל, אבל גם הרבה שמחה, לראות אותנו גדלים וחיים לצידה, אוהבים אותה בחזרה? זה לא שווה את זה? אני יודעת שאני לא יכולה לשפוט, לא יכולה באמת לבקש את זה ממנה. אבל אמא, איך יכולת?

אני עדיין אוהבת אותך אמא.