מאתיים טיפות של אושר

למה שבחור לא ירד לבחורה? איכס, מגעיל, יש ריח מוזר שם למטה. בכלל, כשהיא בוסת היא הכי חרמנית ואני לא ממש אוהב לגעת בה. או שזו היא לא שלא אוהבת לגעת בעצמה ונגעלת?...

הסקס הראשון שלי היה ביום הראשון של הדימום

התחלתי לאונן ולהיות מודעת לגופי בגיל 12

הסקס הכי טוב שהיה לי היה עם החבר לשעבר האחרון שלי, שבזכותו למדתי איך לגמור באמת. לא רק כי הוא אהב אותי (למרות שזה היה חלק מהעניין), אלא כי הוא אשכרה ידע מה הוא עושה שם למטה, לא התבייש ממני והפות שלי ולא נגעל בכלל כשהייתי בוסת.

ושתדעו, שבחורה שגומרת באמת, שופכת כל כך הרבה שזה יכול להרטיב רבע מהסדין של מיטה זוגית. ושתדעו שאם בחורה אומרת לכם שהיא גמרה כשלא נשפך לה כלום, אז היא משקרת, או יותר סביר - אין לה מושג שאפשר בכלל לגמור ככה. כי מה לעשות שחלק מהבחורות לא נוגעות בעצמן, ואלה שכן, לא תמיד מכניסות אצבע, וגם אלה שכן (כמו שאני הייתי), לא יודעות שיש טכניקות מסוימות, שגם דורשות כוח ביד, שמשפיכות בטירוף.

אז נכון, הרף שלי עלה מאוד בנושא הזה, ואני לא מצפה מכל בחור להיות מסוגל לגרום לי לגמור במיידי, אבל אני לא מתביישת ללמד אותו ולהדריך אותו, לגרום ל-ו לרצות להיות הרבה יותר טוב בזה. כי כשגבר רואה אישה ששופכת, תאמינו לי שכל המחשבות עפות לו מהראש חוץ מאחת - אני גרמתי לאישה הזאת לגמור. זה מעלה לו מאוד את הביטחון והאגו.

ואל תשכחו שזה גם גורם לאישה להיות חרמנית בטירוף עד כדי כך, שהסקס שלכם איתה יעלה איזה 10 מדרגות מעל מה שהוא היה, כי רק המבט שלה בעיניים יחרמן אתכם בטירוף, ומה שהיא תעשה לכם תהיה בחושניות כזו, שאפילו בפורנו לא ראיתם אותה (וגם אם כן, בטוח שלא הרגשתם אותה), ואתם תרצו להחזיק עוד ועוד רק כדי להמשיך להרגיש את התאווה הזו ולהתענג על הרגע.

ומכאן, חברים, הסקס שלכם איתה מתחיל להיות אמיתי וחסר עכבות, כל פעם שתהיו איתה.

מי שחושב אחרת, מוזמן להגיב.

מי שנגעל/נגעלת מ"חוסר הניקיון" בפות, ו/או חושב/חושבת שאישה לא יכולה אחרי שהיא גמרה לעשות דברים שלא חשבה שהיא מסוגלת לעשות, שיגיב, אבל לגבי אלו אני לא אהיה אחראית למה שייכתב בתגובה. כנראה שהמהות שלה תהיה, אתם לא יודעים, אז תנסו קודם לפני שאתם שופטים, אין לכם מושג מה אתם מפסידים בגלל הקטנוניות של התרבות שלנו.

הבנתי את זה. יש בי עצב. כל כך הרבה עצב. תמיד היה ותמיד יהיה. גם כשאני מאושרת, אני עצובה. אני עצובה כי אני מרגישה את ההורמונים והאנדרופינים מפעפעים בעורקיי, ואז יודעת שזו לא תחושה נעלית, לא רוחנית, אלא כבולה לאדמה. אני יודעת שזה הכל כימיה, שאין שום דבר מאחורי זה, לכאורה.

ואז אני חושבת על הבחור שיעשה אותי מאושרת. חושבת וחושבת, עד שאני מבינה שלא הוא, ולא שום דבר בעצם אמורים לעשות אותי מאושרת. אני צריכה להיות מאושרת בעצמי, לבד, מעצמי וממה שקורה לי.

אני יכולה לשמוח מהרבה דברים: מזה שבורכתי בגוף יפה, גם אם שעיר. בזה שפניי נאות. בזה שאני לא טיפשה. בזה שאני בוגרת יחסית לגילי.

אני יכולה לשמוח מכל אלו, להעריך את עצמי, לאהוב את עצמי.

ואני בוחרת סתם להתעלם מזה. אנשים שמחים, ואני לא יודעת למה. זה כמו בכיתה ז', כשעברתי לגור בעיר אחרת, קטנה. כולם צחקו וחייכו, ולא הבנתי מה מצחיק כל כך. לא הצלחתי להבין איך זה שכל יום הם מחייכים! לי זה לא קרה. לא קרה לי שכל יום חייכתי ממשהו, שמשהו הצחיק אותי. הייתי בטוחה שנכנסתי לעולם של חייזרים.

עם הזמן הבנתי, שאתה בוחר מתי תצחק וממה. ושאם תהיה שמח, זה כי בחרת להיות שמח. אין שם כלום חוץ מזה, רק הבחירה עצמה. אפשר ויקרו לך דברים רעים מאוד, ועדיין תשמח. ואפשר ותקבל הכל, ופשוט כי בחרת אחרת, לא תהיה שמח ממה שאתה מקבל.

אני רק עכשיו מתחילה להעריך את מה שהיה לי ואת מה שעדיין יש לי, מהר מהר לפני שאאבד הכל. אני כל הזמן מנסה לשפר את עצמי, אוכלת את עצמי על השיערות שלי, על רצוני לשלוט בנעשה בחיי יותר ממה שצריך, על הפחדים שלי, על הנקמות הקטנות שאני מאחלת לאנשים בראשי אך לעולם לא מקיימת. אני לא חושבת אף פעם על מה שטוב בי.

טוב בי שאני מממנת את מגוריי. טוב בי שאני מכריחה את עצמי ללמוד גם כשאני חולה. טוב בי שאני מחוברת לגוף שלי. טוב בי שאני מנסה תמיד להתמודד עם החיים, ראש בראש. טוב בי שאני גם מנסה לנוח כשצריך. טוב בי שאני מבינה, שאני כן יודעת ללמד אחרים. טוב בי שיש בי עומק, טוב בי שאני בוכה כדי להוציא את הכאב, טוב בי שאני מודעת להכל. טוב בי הרבה דברים.

אני אלך לישון עכשיו, עדיין עצוב לי מכדי להישאר ערה, ואין לי כוח לשיעורים. וגם אני מנוזלת.

מורנייה.