מאתיים טיפות של אושר

להינטש, להיעזב.

להישאר מאחור.

להביט בכולם צועדים ממני והלאה, לא כי עשיתי להם משהו רע, לא כי הם עשו לי משהו רע, אלא כי נסיבות החיים הפרידו בינינו.

כמו עם אמא שלי, כמו עם ויקטור.

אני לפעמים כועסת עליה. וזו לא אשמתה. למה היא אשמה, במוות עקב מחלה?

כן, היא יכלה להיבדק. היא יכלה לעשות מה שהרופאים אומרים לה וללכת כל שנה לעשות ממוגרפיה. אפילו שהיא הייתה רופאה בעצמה. אבא אומר שאולי היא לא רצתה לדעת. ואני מוסיפה בשקט, שהיא הייתה קצת בדיכאון. אבל מה זה לא רצתה לדעת?? יש לה ילדים, יש לה אחריות כלפינו! אם לא היה לה אף אחד, אז מילא, אבל פה יש לה בעל ושני ילדים קטנים שאוהבים אותה.

כן, אומרים שרופאים יודעים הכי טוב מה קורה בסוף של הסרטן, מה הגורל. אבל אם היא יכלה להאריך את חייה, אף שהיה בהם מעט סבל, אבל גם הרבה שמחה, לראות אותנו גדלים וחיים לצידה, אוהבים אותה בחזרה? זה לא שווה את זה? אני יודעת שאני לא יכולה לשפוט, לא יכולה באמת לבקש את זה ממנה. אבל אמא, איך יכולת?

אני עדיין אוהבת אותך אמא.

רק אתמול דיברנו על זה. אני שמחה בחלקי, מסופקת. לפעמים אפילו מאושרת. השמיים הם יפים בבאר שבע, הכוכבים מדהימים ביופיים כשאני חוזרת מיום ארוך ומלא לימודים ב11 בלילה אל דירתי. חבל שאת האושר קשה לצייר. ניסיתי לצייר את הכוכבים, אבל מפאת חוסר הזמן והעייפות, לא הצלחתי לתאר את יופיים הרב, רק בשרטוט פשוט ונעדר חן, שכל ילד בן חמש יודע לצייר אותו.

טוב לי.

אתמול היינו בארוחה משפחתית: אחי, אבי ואני. וזו הארוחה הראשונה בה באמת נהניתי. בה כמעט לא רבנו ובה היה נחמד לדבר. אכלנו דג וצ'יפס בטטות ואבא גם הכין סלט. אחרי זה שטפתי כלים כי אחי היה עייף. ועל אף עייפותי המצטברת, נהניתי והרגשתי שגם הם נהנינו. הייתה סוף סוף אוירה של משפחה בבית.

תודה לאל ולשכינה.

מורניה.

או לתל אביב במקרה הזה.

תכננתי ללמוד ברכבת, במקום זה קראתי בלוגים ומידע על הפרעת אישיות גבולית, לאחר שאחי הפחיד אותי שאולי אני סובלת ממנה. מסתבר שלא. הרגשות של החבר'ה האלה הם רולר קואוסטר אחד ענקי, ואצלי הרגשתי משהו קרוב לזה רק כשנטלתי גלולות באופן קבוע. וגם, לא נראה לי שזה באמת הגיע לרמה שלהם..

אז נרגעתי קצת :)

מחר אני חוזרת לב"ש ללמוד, מקוה שאצליח לישון טוב הלילה, למרות מה שמתוכנן לי. למרות שיש סיכוי שהאדם המדובר יקרא כאן, אני אכתוב בכל זאת, כי אחרת בשביל מה יש לי את הבלוג הזה?

אני בעיקר רוצה סקס, אבל לא מפריע לי להכיר. אני מקוה מאוד שאני לא פוגעת בו, זה יהיה ממש לא בסדר אם יסתבר שהוא רוצה יותר, ואז יצא שאני משלה אותו. אני אראה איך הוא יגיב היום לדברים. אני פשוט לא בקטע של להיקשר. טוב לי לבד, שאני יכולה לחשוב את המחשבות שלי, בלי להרגיש לא נעים כי יש בנזוג וכן הלאה. שאני חופשיה לעשות מה שבראש שלי. שנים שלא הייתי חופשיה ככה, והחופש הזה ממכר.

אני מרגישה שיש לי יותר הזדמנויות שנפתחות לי כי אני לבד. אולי כי בחורים במקרה הם אלה שמחזיקים את המפתחות לדלתות הללו שנפתחות, ואולי פשוט כי אני משכנעת את עצמי שכך המצב. כך או כך, זה ברור לי שמצבי מכל בחינה פרט לזוגית מעולה כשאני לבד, אז למה לוותר על זה כל כך מהר? אני חושבת שהוא מבין את זה באיזשהו מקום, אבל אולי הוא מקווה שאשנה את דעתי. אני לא יודעת לצפות את מה שארצה בעתיד, אבל כרגע אני לא רוצה לשנות את דעתי. טוב לי ככה.

מקוה לטוב,

מורנייה

טוב, אז אין יותר דייטים לבינתיים. צריך להודות ל'ישראבלוג הכרויות' על זה.

בכל מקרה, אני רק מעדכנת שאתמול הייתה בת זונה של מסיבה בבלוק. למי שלא מכיר, זה מועדון שמגיעים אליו דיג'ייז מכל העולם והמוזיקה שם נעה על קו ההאוס טכנו דאב. אני בעיקר אוהבת האוס, אבל אתמול היה ליין גייז עם מלא ניינטיז! בקיצור, המקום מאוד מומלץ והליינים שם אדירים!

ממליצה לרכוש כרטיס חבר, זה יכול להוריד עד 40 שקלים ממחיר כרטיס הכניסה.

כרגע אני יושבת, האחת מתוך שלושה אנשים, בבית הסטודנט השומם של האוניברסיטה. סליחה, ארבעה, הקיר התומך במרכז החדר הסתיר לי. אני מנסה להתרכז בכתיבת דוח מעבדה שני על מתקף ותנע במעבדה בפיזיקה. זה לא כל כך הולך לי, כמו שרואים. גם לפני כן עשיתי הכל חוץ מלכתוב אותו. ככה זה כשיש כאן אינטרנט חינם כשבדירה אין בכלל (הפלאפון שירת אותי נאמנה בתחום הזה, עד שהחלטתי לאבד את המטען שלו).

אז, שיהיה לכם אחלה ערב! (מי ייתן ותלכו לבלוק ;) )

מורנייה.