אתמול עשיתי משהו שהייתי צריכה לעשות מזמן.
בערב הלכתי לאימון קרב מגע ראשון. כל כך נהניתי מחוסר האוויר, מהשחור בעיניים, מזה שאני יכולה להרביץ את האגרופים החלושים שלי במשהו. מזה שאמנם שריריי חלשים אבל גופי עדיין גמיש למדי ומאפשר לי להתחמק מחלק מהמכות. היום רצתי ולאחר המאמץ אתמול, הריצה נראתה כל כך קלה, כל כך פשוטה. סיבולת לב הריאה שלי השתפרה פלאים.
נהניתי מהסבל כי ידעתי שאין דבר יותר גרוע מהטרדה, שאותה חוויתי, הפלא ופלא, גם אתמול!
הייתי באוניברסיטה בקומה רביעית מחכה למעלית. לידי צץ גבר מגודל, מלא, קרח ועם אוזניות לבנות באוזניים. ברגע שהוא נעמד לידי הוא החל מעביר עליי את מבטו מעלה מטה, חוקר כל איבר בגופי, כאילו הייתי ליטרת בשר דשנה ותו לא.
כשהמעלית מגיעה, הוא מחווה לי מחווה להיכנס. ניסיתי לחשוב בהיגיון, הרי לא ייתכן שהוא מסוכן לי, אולי הוא אהב את התלבושת שלי, גם לי יצא להעריך תלבושות נאות של גברים. הסביבה בה שהיתי בטוחה, לא ייתכן שמישהו ינסה להטריד אותי. כולנו סטודנטים נורמטיבים. נכנסתי למעלית תוך שאני עונה "תודה" מבוהל מאוד.
במעלית, שירדה שלוש קומות עד שהגיעה ליעד שלו, הוא צפה בי כמו תוהה אם לצוד אותי או לא. המשחק הזה, כך נראה, שיעשע אותו, בעוד שאני ממשיכה במבטי המבוהל - לא אליו אלא מביטה ישר כשהוא מימיני. בזווית עיני אני קולטת שהוא ממשיך להסתכל עליי.
ככל הנראה החליט ששלוש קומות זה מעט מדי זמן כדי להספיק להתקרב אליי בשביל שזה יהיה שווה תלונה במשטרה, אז הוא רק המשיך לעמוד כך. ברגע שסומן קומה 1, הוא הישיר מבטו ליציאה, ויצא.
רציתי לצחוק לו בפנים. לשאול אותו אם הוא רוצה חתימה. לעשות לו פרצוף של ילדה מפגרת בכוונה. רציתי לעשות משהו כלשהו. אבל פחדתי. פחדתי לעשות משהו שבכל זאת יניע אותו לגעת בי, לחצות את הגבול שבין משחק טרום-ציד לציד אמיתי. הרי זה לא אדם שרואה אדם, זו חיה שרואה טרף. כל עוד הטרף קטן ומבוהל, הוא יכול לנסות לצוד אותו.
אולי זה שעניתי לו תודה, גם אם הייתי מבוהלת, אמר לו שאם באמת ידחוק אותי לפינה, אני אלחם. שעוד נותר בי שמץ אומץ. שהפאניקה לא עלתה על יצר ההישרדות והלחימה שלי. אולי הוא רק הבין שאם יתקרב אליי לא באמת יספיק לעשות משהו שיספק אותו, אז עדיף לו להתבונן מרחוק. בכל מקרה הוא לא התקרב אליי, אלא עמד בדיוק בצד השני של המעלית מימיני. לפחות זה.
באותו היום דאגתי לספר למי שיכולתי. להתייעץ, לא להתבייש, לא בתגובתי הדלה ולא במה שקרה. אני לא אשמה. הפגנתי פחד, אם היה בנאדם נורמלי, הוא היה מתרחק (כפי שקרה לי רבע שעה מאוחר יותר כשגבר בהה בי וכשדפקתי לו מבט עצבני הוא מיד הסיט את מבטו. מיד!). גם כשאדם מתאבן מפחד, זו הבעת פחד. הקורבן איננו אשם אף פעם. אני גם אגדיל ואומר שאינני קורבן. להגיד על עצמי את המילה "קורבן" זו כבר "התקרבנות" מצידי.
גם אם מוצדקת, התקרבנות יכולה להביא לקלוני. כי להיות קורבן אומר שלא היה בידי מה לעשות, ואז בכל זאת להאשים את עצמי על היקלעותי לסיטואציה. אז אני לא קורבן, אני מוטרדת. אני מוטרדת מכך שיש פגעים רעים כאלה שמסתובבים ברחובות, בינינו. אני מוטרדת מזה שהם לא מקבלים טיפול. אני מוטרדת מזה שחצי אדם כמוהו יכול להפחיד אותי ואין לי מה לעשות כי הוא ואני לבד במעלית והוא עצום מימדים, ואני קטנה ורזה ולא בכושר. אני מוטרדת מזה שאני יושבת בכיתת הלימוד ויודעת שהוא יצא מאחת הכיתות הסמוכות כדי להשתמש במעלית הזו, ושהוא עלול (עקב כך שיפנו את הכיתה) להיכנס לכיתתי ולשוב להטרידני.
אני מוטרדת מכך שכאדם המהלך בדרך, בכל מצב שהוא, עלול איש להטריד אותי, לתקוף אותי, לפגוע בי, ועם כל בטחוני העצמי, לא תמיד אוכל להגן על עצמי. אני מוטרדת מכך שאני צריכה לפחד מאדם כזה. שאדם כזה קיים. אני מוטרדת מזה שסיפרתי לשכנתי לכיתת הלימוד על המטרידן (כדי להזהיר אותה), והיא הגיבה במנוד ראש אדיש. אני מוטרדת מהמון דברים, וכולם נובעים מדבר אחד בלבד: מישהו מעוות שאיננו מטופל. אני מבינה שמעוות זו מילה נוראה, אבל זה לא משנה למה הוא מעוות, זה אמור לעניין את המטפלים שלו. לי משנה שהוא קיים, ושאני צריכה ללכת בפחד במסדרונות האוניברסיטה, רק כי הוא עלול להיות שם.
אז עשיתי מעשה, מעשה שהייתי צריכה לעשות מזמן - התחלתי באותו היום ללמוד קרב מגע. כך, בפעם הבאה שאיקלע לסיטואציה כזו, יהיה לי ביטחון בכוח שלי ולא אחשוש מעימות פיזי, במידה ולומר משהו תקיף לא יעזור.
מורנייה
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
Mornie Is Come