מאתיים טיפות של אושר

התחלתי לאהוב את יוסוף, החתול של איב. הוא חמוד והוא שיחק איתי בפעם הראשונה שהוא שיחק בכלל :)

יש בי געגועים לאיב. היום צפיתי בהמון פרקים של פרינג' ונגמר לי המוח (ממש ככה). זה עשה לי כאב ראש ואיב בא ואכלנו צהריים וזה הוציא אותי ממצב השבירות הזה. זה טוב שלמצב הזה יש שם: שבירות. זה מקל לתאר אותו ונותן לו לגיטימציה. ככה אנשים מבינים אותי יותר טוב. ככה אני מבינה את עצמי יותר טוב. למה הייתי במצב הזה? שאלה טובה.

עכשיו אני בסדר. סאפירה משחקת עם עצמה ועושה קולות מיאו תוך כדי גרגור. מחר יש לי יום עמוס וארוך. מקוה לעשות בסופו משהו מרגיע ונעים.

נעים לי עכשיו.

מורנייה

רציתי להרוג את החתול הקטן של חבר שלי. הוא לא הפסיק ליילל ואני רק חשבתי כמה הוא חלש ופגיע. היללות צרמו ולא יכולתי להקשיב לו עוד. הוא תבע את הפטמה שלו כל כך חזק שזה עלה לי על העצבים. חבר שלי בדיוק מכין לו את הבקבוק, שיחכה דקה. אני מנסה להרגיע אותו והוא ממשיך בשלו.

הפעם זו הפעם הראשונה שרציתי להרוג יצור שלא ראיתי טעם שהוא יחיה. למה שיצור כה חלש שיכול ליפול לאמא שלו מהגג אמור לחיות? הוא תובע בצרחות את האוכל שלו, ולפי חבר שלי היה היחיד שצווח כל הזמן.

קראתי על זה. נשים שהורגות את ילדיהן. מסתבר שביום הראשון לחייו האם מעריכה את סיכויי ההישרדות שלו. אם לדעתה הוא לא יכול לשרוד, כי יש בו פגם או דברים אחרים: היעדר בן זוג, היעדר פרנסה, גיל צעיר, וכן הלאה, אז היא עשויה לנטוש אותו או להרוג אותו. מתן לאימוץ היא דרך שיש לחשוב עליה אחרי רציונליזציה של הדברים, כי מדובר בתכונות שטבועות בנו עמוק מאוד.

אם התינוק כבר עבר זמן מה בחיק אימו, היא עשויה להרוג אותו מתוך דיכאון או מחשבה מוטעית שמסוכן לו מדי לחיות. לפעמים היא תהרוג גם את עצמה. היא רואה בו המשך שלה ותהרוג את שניהם כדי שיהיו יחד.

ניסיתי להבין מה אני רואה בחתלתול העצבני הזה שרק רוצה לאכול. כעסתי עליו שהוא מצווח עליי כשאני מנסה להרגיע אותו. הוא הכניס אותי לחוסר אונים. מצד שני רציתי שיהיה רגוע, שלא יבכה ויוציא את הגרון. הוא נראה סובל מזה. בסוף הנחתי אותו חזרה במגירה שהנחנו לו בחוץ במיוחד, וחזרתי פנימה אל הבית.

איב שמע את סיפורי ואמר שזה אנושי. אמרתי לו, שהיו לי ילדים יותר מעצבנים ממנו בחוגים שלי וכמה שרציתי לסטור להם ולהרוג אותם, לא עברה בי המחשבה שזה אכן בר ביצוע. לא הסתכלתי עליהם כעל יצור חסר ישע שזה יהיה כל כך קל להשתיקו. המחשבה על כך מפחידה אותי. האם פעלתי לפי אינסטינקט אימהי? יותר נכון חשבתי, כי לא ביצעתי כלום.

מה אם יהיו לי ילדים משלי ולא אהיה מרוצה מאיזה משהו גנטי נגלה או נסתר בהם וארצה להשליך אותם לכל הרוחות? מה אם יהיה לי דיכאון לאחר לידה כמו שהיה לאמי אחרי לידת אחי או דיכאון שממש דורש אשפוז כמו של דודתי? עם סאפירה זה לא קרה לי, אבל מצד שני קיבלתי אותה אחרי גיל ההנקה.

בינתיים התחושה מעיבה עליי. אני מקווה שלא אפגע בילדיי ככה ושאם ארגיש משהו, קטן ככל שיהיה, אלך מיד לטיפול. כי סביר להניח שהדיכאון שיהיה לי הוא זה שיגרום לי להיות חסרת אונים, ולא באמת ילדיי הם שיהיו אשמים בכך.

זה לא פשוט להיות אמא, גם אם זה לחתול.

שבוע כמעט במחיצתו של בן זוגי גרם לי לתהות, האם אני מקבלת או לוקחת אותו כמובן מאליו? אני לא מספיקה להתגעגע. אבל מה בכל זאת עושים זוגות שחיים ביחד? האם הם מבחירה לא נמצאים זה במחיצת זה כדי שיוכלו להתגעגע?

היינו בחתונה של אח של חבר מאוד טוב. למעשה הורי החבר והוריו של איב הם חברים מאוד טובים גם כן. אני מאוד נהניתי בחתונה אבל לא הרגשתי שאני באטרף של משיכה אליו שם. רקדנו יחד אבל לא הייתה שם סערה חושנית גדולה. גם לא שיעמום, פשוט תחושה שמשהו קצת קהה. אולי זה נכון שזה מרגיש ככה כשמתראים הרבה. השאלה אם זה לא יכול להסב נזק לטווח ארוך ליחסים בינינו?

אני מרגישה שאני אוהבת אותו יותר משהוא אוהב אותי. אבל אולי אני פשוט מבטאת את זה יותר? לעיתים נדמה לי שפשוט קשה לו לבטא את זה. או שאולי מכיוון שזו פעם ראשונה בשבילו שהוא מרגיש רגשות חזקים למדי אבל לא יודע מה הם ולכן מעדיף לא לכנותם בשם?

אני שמה להרבה דברים טיפשיים שנועדו להצחיק אותי שהוא אומר. מקצתם מצחיקים אבל לא כולם כמו בהתחלה. אני מניחה שזה בסדר שזה ככה. בכל זאת אנחנו ביחד קרוב לארבעה חודשים.

התחלתי קצת לגלות את עצמי. מחדש. באשראם (בדרך לאילת) שאל אותי איש אחד מה רציתי להיות כשהייתי ילדה. עניתי לו רקדנית. התחלתי לחשוב על זה שבמהות שלי יש את הצורך לבטא את עצמי באמצעות ריקוד. שירה לא מספיקה לי לבדה לפעמים. גם ציור ללא מלל לא תמיד מספק אותי. אפילו צילמתי סרטון על שקית מלוכלכת על הרצפה של התחנה המרכזית. אנשים עוברים לידה. אנשים דורכים עליה. אנשים ממש מסתבכים איתה עד שהם מצליחים לנער אותה מרגלם. אבל אף אחד לא מרים אותה וזורק אותה לפח הממוקם בדיוק באותו הפריים, במרחק של פחות ממטר ממקום מושבה הנצחי. הייתי חייבת לצלם את זה. כמובן שהרמתי אותה לפח אח"כ (ושהזיכרון בפלאפון הצטמצם מאוד).

בטיפול של המטפל בהילינג ורייקי סיפרתי לו על תובנותיי. אני תיירת, אורחת בעולם הזה. מנקודת מבטי כל דבר חדש ומעניין, נורמה חדשה שיש לחקור כדי להבין באמת את מהות הדברים. אנשים כל כך שונים זה מזה והתרבויות לפעמים משנות המון את התפיסה שקשה למצוא מכנה משותף בין האנשים. מה שלי ייראה כמעיד על ניכור, יכול להיראות כחמים לאדם מתרבות אחרת למשל. אחת המסקנות מהיותי אורחת היא שאל לי לשפוט אף אדם. אנשים הם אנשים. וזהו. השיח שלי עם אנשים משתנה. ברכבת הייתה בחורה אתיופית מלאה עם שיער בלונדיני חלק, ששמעה מוזיקה ים תיכונית בקולי קולות עם אוזניות. הייתי בטוחה שיש תקלה באוזניות. אבל למרות שחזותה יכולה להתפרש כחזות של פקאצה, בחרתי לחשוב על כמה שהיא משקיעה בשיערה ואף שהוא לא שיערה הטבעי, הוא מאוד יפה בעיני. חיבבתי את עגלוליותה ואפילו המוזיקה פתאום לא נראתה לי כה מכבידה. אבל הייתי חייבת לשאול האם האוזניות שלה לא תקולות. מסתבר שלא :)

בחתונה היו הרבה רוסים, יהודים (הגברים בד"כ קירחים) ונוצרים (הגברים לא קירחים ;) ). איבי הרגיש שהוא לא מתחבר לחלק מזה. זה היה ממש שוק תרבות בשבילו. אני מאוד אהבתי את המיקום, את האוכל, ואף שלא הצלחתי להתחבר לכל אחד ואחת, ההקפדה על החזות החיצונית, נעלי העקב, הסבתא שנראית כמו אישה בת 30 לכל היותר וכהנה וכהנה לא נתפסו בעיניי כמשהו מקומם, כמשהו מוגזם ולא בסדר. הצלחתי להתחבר כי פשוט לא שפטתי אף אחד. בעבר יכולתי לומר שכל הדברים הללו מוגזמים, מיותרים ומזויפים. היום אני יודעת שהם עשויים להיות כאלה, אבל אולי הם לא. אולי זה מה שעושה לאנשים טוב, ומי אני שאשפוט? כשהייתי בזורבה הסתובבתי עם חולצה בעלת חורים וללא חזיה. והרגשתי בסה"כ די רגועה ונינוחה עם עצמי. ידעתי שמי שיסתכל עליי במבט עקום הוא זה שיש לו איזה אישיו עם עצמו. אישיו שאני לא באמת חלק ממנו, אלא רק שיקוף של אותו אישיו.

לכן אני מרשה לעצמי לא לשפוט. זה מוריד מתחים מיותרים, מחשבות שסתם תופסות מקום במוח, ומפנה מקום לדברים הרבה יותר מרגשים, כמו איך להיות במצב אנרגטי ורוחני יותר גבוה ועדיין להצליח לפתור תרגילים משמימים בחוזק חומרים ;)

אז חברים, שבוע מוצלח שיהיה לנו!

מורנייה :)