יש לי ראש גברי. אין מה לעשות. אני נוהגת מופרע אבל עם יכולות התחמקות טובות, אני מתמצאת בכיוונים בלי בעיה, אני מבינה איך חושב הראש הגברי ועל אף תפיסתי את הסקס, הראש הכחול שלי, בלי שיתבקש, מעלה לי דימויים כאלה ואחרים, ואני תמיד מחפשת אחרי סקס, גם אם נותר בי החשש הנשי הקטן שאפגע נפשית.
יש בי יותר גבר ממה שאמור להיות בי. אני חושבת כמו גבר, מסתכלת על תחת של נשים כמו גבר (כלומר יודעת מה הוא יעדיף ומה לא, בלי שאמשך לאותו התחת), ובכלל, לא מבינה מצבים חברתיים ורגשיים מורכבים. חוסר הטקט שלי גורם לי להגיד כל דבר לא נכון בזמן הלא נכון (או משהו נכון בזמן הלא נכון, טייק יור פיק). ובכלל, למי מתקשרים כשלא יודעים איך להגיע, או בכלל, איפה אנחנו נמצאים? למורנייה שיודעת לכוון כל אחד (חוץ מאת עצמה, מסתבר).
שמתי לב גם שכמו גברים, שלא מסוגלים להרבה חמלה, אלא ישר מנסים לתקן
עניינים, כך גם אני. כשחברה מספרת לי בעיה, אני מנסה לחוש את החמלה
וההזדהות, אבל לא להרבה זמן. ישר קופצים לי לראש פתרונות ודרכי פיתרון
מרובים, והדיבור שלי נעשה ענייני ולכאורה לא מראה על ההשתתפות שלי במצוקה
שלה. מאוד היה קשה לי לצמצם את התופעה, כך שאוכל לחוש מספיק חמלה ורק אז
למצוא הפיתרון. זה היה כאילו אני מכריחה את הורמון האסטרוגן והפרוגסטרון (או כל הורמון שמאוזן אחרת ממה שאמור) להפריש את עצמם. (כך גם לגבי פיצול קשב בין החברות לטלוויזיה למשל. יותר קל ומספק אותי להתרכז כל כולי במשהו אחד, מאשר להצטרך לפצל את הקשב שלי ובאמת לשמוע מה כל אחת אומרת ומה הטלוו' אומרת).
כשהתחלתי לקחת גלולות ואז הפסקתי, התחילו לי שחלות פוליציסטיות. זו הסיבה שלא הייתי רוצה להמשיך ליטול. אבל כשנטלתי, הייתה לי נטיה לחשיבה יותר נשית, כלומר, התחלתי להיות מבולבלת מהרגיל, לא להתמצא בכיוונים לפעמים (מה שנקרא, לא להצליח לאחוז בחוש הזה בשתי המושכות) - כמו שקורה לי היום שאני "מאבדת את זה" בכל הקשור למצבים רגשיים מורכבים (שעבור אישה אחרת הם ברורים מאליהם). להצטרך את "הגבר שלי" שיעזור לי ולהרגיש needy וחסרת אונים מרוב שהרגשות שלי עשו לי בלבלות (וזה באמת היה סיוט, לנסות להבין מה קורה לי, כשהרגשות שלי מוקצנים כל כך ולא מאפשרים לי לראות מעבר למסך הערפל שהם יוצרים).
לכאורה, חשבתי שמצבי ההורמונלי הנוכחי (ככל הנראה המצב בו הטסטוסטרון אצלי מעט גבוה) נחשב הכי מאוזן שניתן. אני עדיין אישה עם איברים חיצוניים כמו שלה, כשלמרות זאת, אני עדיין מסירה שיערות בקצב מסחרר; אני עדיין מבינה מצבים רגשיים בסיסיים יותר מהר מגברים אחרים, למרות שמורכבים אני לא מבינה, וחוסר הטקט שלי דופק אותם עוד יותר; אני עדיין חשה את הרגשות, אבל לא לרמה שלא אוכל לראות מבעדם; אני כמעט תמיד יודעת את הכיוונים ולאן לנסוע ואיך; ועדיין יש לי חברות ממין נקבה שמצליחות איכשהו להסתגל אליי ולמראה שבקושי עובר את סף הנשיות.
נשאלת השאלה, האם אני הלא מאוזנת, או שמסביבי ישנן בחורות לא מאוזנות? כי עובדה שיש כמה כאלו שהן כמוני ושהיו מגיבות בדיוק כמוני למצבים וגם היו מגיבות ביותר רגיעה אילו היו בצד הנגדי.
מצד אחד, היותי לא מסוגלת להבין מצבים רגשיים מורכבים מקלה כי גם ככה אין לי את הכלים להתמודד, מצד שני היכולת הזו למורכבות קיימת גם בעולם הדמיון הנשי, שלגברים קצת חסר אותו. יש מצבים שגבר יכול לבהות ולא לחשוב על כלום, ואישה אמיתית תוכל תמיד לדמיין ולחשוב.
קשה להיות אישה עצמאית וחזקה בעולמנו בלי מעט עמוד תווך שהיא ממציאה לעצמה, והוא מעט יותר הורמון גברי מהרגיל.
ואולי בכלל האיזון העולמי אמור להיות לכיוון הנשי יותר, כשהאישה המבולבלת לכאורה, נחשבת לעמוד התווך (אילו העולם נבע מחברות מטריאכליות...)
אישה אישה, שפה קשה,
מורנייה.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
Mornie Is Come