מאתיים טיפות של אושר

כלום לא נוגע..

רק המבט שלך.

אני לא מאמינה שאני מצטטת את דודו טסה.

בכל אופן, לענייננו:

גיליתי שיש לי נטיה לכעסנות יתר, אותה למדתי מאבי. בשנים האחרונות, מפאת גילו, הוא מאבד סבלנות לעיתים יותר ויותר תכופות ותמיד על דברים לא הגיוניים. אני מבינה שבסה"כ משהו עצבן אותו וזה מצטבר לו עד שזה מתפרץ. השאלה היא לא איך להסתיר את הכעס, אלא מדוע הכעס בכלל שם, מבעבע בו? עכשיו אני צריכה לשאול את עצמי את אותה השאלה. לפעמים זה מה שמונע ממני להיות מאושרת, כעס על משהו דבילי ולא חשוב. אני לא יודעת להניח לדברים, אני בלתי מתפשרת ואני שונאת לסבול בגלל עצמי.

אומרים שהאויב הכי גדול שלך הוא עצמך. זה נכון. אנחנו פשוט לא שמים לב לזה ביומיום. פשוט לא שמים לב. אני לא שמה לב שאני מתרגזת משטויות. אני לא שמה שאני צוברת כעס ואז מוציאה אותו במקום אחר, בזמן אחר, בלי יכולת לשלוט על זה. אני לא שמה לב שאני מגבירה את החרדות שלי לכדי דברים שמאיימים על הקיום שלי. לכך שאני מייצרת לעצמי מציאות עם מכשולים שאינם שם. או שגם אם הם שם, הם לא כאלה משמעותיים ושאמורים לעורר כזו חרדה מפניהם וחוסר שינה.

אני חששתי שאני בהיריון. לא חלקתי את זה עם שי, כי לפי שיטת ההימנעות שלי מהיריון, אני לא אמורה להיות בהיריון. גם כל הסימנים מצביעים על כך שאני לקראת קבלת הוסת הבאה שלי. אין מדובר בשיטת ספירת ימים או כל דבר מוזר ולא בטוח שכזה. מדובר בשיטה שדורשת אימון ותרגול רב לפני השימוש בה, הכרת גופי הספציפי וכיצד הוא מגיב למצבי לחץ וכיוצא באלה, ושדורשת הדרכה מקצועית שאותה קיבלתי ממיכל שונברון.

הסיבה שלא חלקתי עימו את חששי היא שהוא בעצמו חושש מזה כל כך שהוא הדביק אותי בחשש שלו. אחרי הכל, זו פעם ראשונה שאני מעזה עד כדי כך לבטוח בשיטה, ובתוך כך, בעצם, לבטוח בגופי שלי. הוא לא בוטח בי ובגופי בעניין זה, ולאחר שיחה נוקבת שהייתה לנו בנושא של "אם תהיי בהריוון, מה תעשי עם הילד?", הוא לא אהב חלק מהתשובות שהצגתי לו, וגם אני לא אהבתי חלק מהתשובות שהוא הציג לי.

ובכלל, החלטתי לא להתקשר אליו בזמן הקרוב. כשאדם אומר לך שהוא מעוניין לבלות את הזמן לבדו בימים האחרונים שלפני יציאה לאבט"ש, כשהוא יודע שבכך שהוא עושה את זה לא נתראה לפחות שבוע וחצי, אם לא יותר, גם אם לא מתכוון לרמוז משהו, זו התנהגות שעשויה לנבוע מאנטיפתיות או מחוסר הערכה למה שיש לו בידיים. הוא כבר אמר לי לפני כמה ימים, כשראה שאני מאושרת ומחייכת מאוזן לאוזן, שהוא אמנם מאושר, אך לא כמו פעם, ואולי אף פחות ממני. כשלי זה היה מפריע שהוא מאושר יותר ממני הוא פטר אותי בכך שכזה הוא. הייתה לו בעיה לראות אותי מאושרת יותר ממנו או שפשוט לא הבין למה הוא לא מאושר כמוני.

וגם, הלימודים שלי. הו, הלימודים שלי. השם ישמור אותי בכל מה שאני עוברת עם קורסי הקיץ האלה. עם זה שאני מקבלת בחילה כל פעם שאני רואה ספרה או אות יוונית, או צריכה לחשוב על אלגוריתם למימוש פונקציה בתכנות שלא מעניינת לא אותי ולא את מי שבודק אותה. קשה לי כל כך עם זה. קשה לי שאני מרגישה טיפשה, קשה לי עם זה שעדיין לוקח לי 10 ימים לסיים עבודה בתכנות, ממש כמו פעם. קשה לי עם זה שאני רוצה חופש, כל כך רוצה חופש!!!!! בניתי על החופש הזה בערך מהסמסטר הראשון שלי, והנה אני בסמסטר קיץ כשבתקופה היחידה שאולי אוכל לצאת לחופש, יש מועדי ב'. שי יוצא לחופשה מרוכזת של שלושה שבועות, כשבשבוע האחרון הוא טס לחו"ל, בלעדיי. אני לא יכולה להצטרף. אני רוצה שנלך לצימר ביחד, אבל כרגע צריך לראות אם בכלל נמשיך להיות ביחד. אני לא אוהבת התנהגויות אנטיפתיות.

שכחתי אצלו את הכרטיס שלו שנותן הנחה באופטיקנה, וכשחזרתי לקחת אותו, הוא עדיין לא שינה את דעתו ורצה, לדבריו, "להתחפשן" לבד. זה כל כך לא היה לי נעים, שהיה לי רגע שחשבתי לא לקחת ממנו את הכרטיס. שהרגשתי שאני לא יכולה שהוא יעזור לי מהבחינה הזו אם הוא לא רוצה בנוכחותי שם. שהוא בעצם "קונה" אותי ומבקש אותי רק כשהוא רוצה אותי שם, וכשלא, אז לא. למה בכלל זה קורה שהוא לא רוצה אותי שם? מה אני מפריעה לו להתחפשן כשאני שם לומדת לצידו? הוא לא רוצה לאהוב אותי ולנשק אותי? הוא לא מתגעגע אליי? הוא לא אוהב אותי? מה קורה פה?

אין לו מספיק הערכה אליי. ובכן, פרט לדברים טכניים, אני לא מתקשרת אליו. במילא הוא אמר שיהיה לו קשה ליצור איתי קשר בגלל שעות השמירה הדפוקות, שביניהן הוא יישן. אז בסדר, יהיה בסדר.

בינתיים אני מרגישה שאין לי חבר, כי זה לא חבר תומך: חבר שלא מתקשר, שלא רוצה בנוכחותי איתו, חבר שאני לא יכולה לחלוק איתו את חששותיי מההריון ושהוא ירגיע אותי, ולו רק כדי שלא אני אצטרך להיות זו שכל הזמן מרגיעה אותו. אז החלטתי להעמיד פנים שאין לי חבר. אני פשוט אלמד ואעשה את הסידורים שלי וזהו. אני עוברת דירה ביום שני, ושוב אבא שלי יצטרך לסחוב איתי דברים. אף אחד אחר לא יעזור, כי שי באבט"ש. ואח"כ שי בחופש מרוכז, ואז הוא טס לחו"ל בלעדיי, ואז הוא יוצא להדרכה ורואה אותי אולי פעם בשבועיים, כי מה לעשות שזו תהיה כבר תקופת מבחנים ואני לא אוכל לבוא אליו כל אימת שהוא פנוי.

אז זהו לבינתיים, הגיע הזמן לתכנת.

מורנייה.

אף אחד כאן לא זוכר, פשוט כי אף אחד לא יודע, כמה חופש היה לי פעם. אפילו אני כבר לא ממש זוכרת, מה זה חופש בכלל? רק לימודים ולימודים ולימודים. זה כמו עבודה, רק שאתה הבוס של עצמך, ועוד מצפים ממך לגלות יוזמה ולהגדיל ראש. לפעמים אין לך שום כיוון ואין לך מושג לאן להגדיל את הראש. אתה רק מודה לאלוהים שהצלחת לעבור את כל הקורסים בפעם אחת בלי להצטרך מועדי ב', ושהם רק כאן כדי לשפר את הציון הבקושי עובר שלך.

בחופש שהיה לי, היה לי הרבה זמן לחשוב. המון זמן לחשוב. הייתי חושבת המון על הבחורים שהייתי איתם. הייתי חושבת על חברותיי וכמה שבא לי בגד ים חדש. הייתי חושבת על מה יכול להיות ההמשך של הארי פוטר. הייתי מדמיינת סיטואציות בהן אני ארוון משר הטבעות, מדברת עם אבי על הבן שהוא חזה שיהיה לי. בוכה במקומה כשהיא חשה את הרוע האפל מתגבר בעולם של הארץ התיכונה, ושמחה במציאת בן זוגי האנושי, כשהוא חי וקיים ועם כתר על ראשו, כאות למלכות שנתנה לו לאחר החזרה מהגלות. וגם, עצובה קצת על גורלי המר, שבו בן זוגי יום אחד יעזוב את העולם, ואני אשאר ואקמול אט אט ואצפה בעולם משתנה לנגד עיניי, עם הסבל התמידי. הרי העלפים עזבו את העולם של הארץ התיכונה בסוף. לפחות, לכך נתכוונו. וארוון ידעה שאם תעזוב, תוכל לשמוח שוב, אך גם תשכח את אהבתה היחידה לאותו יצור אנושי מקסים שכמוהו, והוא יהיה לא יותר מזכרון, כמו שאביה אמר לה. אני חושבת שהייתי עוזבת במקומה. אהבתה העמוקה אליו הייתה בוודאי יותר ממה שאי פעם אוכל לדמיין, הרי עלפים חיו עידנים, וראו אלפי ומאות אלפי שנים והם יודעים מה טוב בשבילם. כשהם אוהבים, אהבתם היא נצחית, כי הם בחרו בבן הזוג הנכון עבורם, לתמיד.

זה נשמע פואטי מדי, אבל תחשבו על זה, יצור שיש לו כל כך הרבה שנים לחיות, ושחי לפחות כמה מאות שנים וכבר יודע מה טוב לו ומה לא, בוודאי שיבחר בן זוג שבאמת יתאים לו. ואז להצטרך לוותר על כל הזכרונות איתו, כאילו שלא הייתה להם הרבה משמעות בחייו.. אי אפשר לקבל דבר כזה. אני יכולה להבין את ארוון, למרות שאני לעולם לא אגיע בעצמי למצב כזה.

אני מחליפה בחורים כמו גרביים. זה נורא, ואני לא מבינה איך אפשר לעצור את זה. בהתחלה לא היה לי שום ניסיון והייתי מתפשרת המון עד שהייתי מבינה שאני יוצאת עם אדם הזוי/משוגע/סתם מטומטם, והייתי חותכת. עם הזמן בחרתי בחירות יותר טובות. הבעיה היא שבלב שלי יש כל כך הרבה זכרונות שהם no more than a memory, כמו שאביה של ארוון אמר לה, שכבר אני מרגישה שזה יותר מדי. איך אפשר להתאהב בכל כך הרבה אנשים? באמת לאהוב אותם? האם באמת אהבתי? האם אני נכה רגשית שלא מסוגלת לזה? האם אני רוצה את זה יותר מדי? ברור לי שבעוד כמה שנים כשאקרא כאן אחשוב כמה פתטי זה לכתוב את זה, אבל לא אכפת לי, זה היומן שלי ואני אכתוב בו כמה זבל שאני רוצה.

בשעות החופש שלי (שיש לי רק בגלל שלא יצאתי היום לשום מקום, כשהיום יום שישי), אני חושבת על שי. כן, זה עוד שם לרשימה, אבל אני מקווה שהוא האחרון, עד כמה שזה נועז מצידי לקוות לכך. כבר קיוויתי לכך יותר מדי פעמים בעבר וזה אף פעם לא קרה. מצד שני, זה די טיפשי לקוות למשהו שאת השלכותיו אני עדיין לא מוכנה לקבל: משפחה, ילדים, זוגיות עם אדם אחד לתמיד, כי עד כמה שאני רוצה את האחרון, אין לי באמת מושג איך זה להיות רק עם אותו האדם במשך שנים רבות.

נמאס לי שאני לא רצינית. אי אפשר כל הזמן לדלג. אי אפשר. וגם השבירה... אני זוכרת את הפרידה האחרונה שלי. זו הייתה הפרידה הכי יפה שניתן לדמיין, מאדם שעדיין יקר לי, אפילו שכיום אני מסוגלת לפרגן לו על זה שיש לו בת זוג חדשה. אני שמחה בשבילו. אבל הפרידה עצמה, הייתה נוגעת ללב פשוט. כמה עצב וכמה אהבה. מעולם לא הייתה לי פרידה כל כך כואבת ונוגה. הייתי בטוחה שהוא ואני נתחתן אפילו. אבל לא, קצבי החיים שלנו לא התאימו. פשוט כך. פעם ראשונה שהסיבה העיקרית לפרידה נסיבתית לגמרי.

נתתי לשי לקרוא בלוג שהיה לי פעם. מסתבר שהוא לא הכי מעניין, הרבה שאלונים מפגרים שעשיתי מתוך שיעמום, מעט מילים וטיפונת פואטיקה. נראה שהוא לא התלהב מהשיר, כריות כנראה לא עושות לו את זה, וכנראה שגם לא דברים סתומים ללא פשר, שאותו צריך למצוא לבד. חסר בו מעט מהתחכום הזה כנראה. לא נורא, אני לא צריכה שהוא יכתוב לי שירים.

אני צריכה שהוא יהיה תומך ואכפתי, ושבעתיד הרחוק גם ירצה יותר ממה שהוא רוצה עכשיו.

אני מסתכלת על החיוך שלו. אין דבר יותר יפה מהחיוך שלו. יש לו חיוך שזורח כמו השמש. אני רוצה לגרום לו לחייך כל הזמן, כי החיוך שלו כל כך יפה. גם כשאני כועסת עליו, אני לא יכולה שלא להנות ולשמוח מהחיוך שלו בתמונות שלנו. המבט הבוטח בעיניו מרגיע אותי, אומר לי שהכל יהיה בסדר. איך הוא עושה את זה, אני לא יודעת. אני פשוט מאמינה לו. והוא מאמין לי. שזה הכי מדהים. לא הייתי מאמינה שגבר יסכים להאמין לכל "השטויות" שלי. באמת להאמין ובאמת להקשיב, ולא רק לעשות את עצמו מקשיב לחפירות שלי (שהן בהחלט חופרות).

אני זוכרת את השיחה שהייתה לנו מחוץ לבית שלי בב"ש. ניסיתי לגרום לו להבין מה זה אומר כשאני מבקשת את התמיכה שלו בי כשקשה לי עם הלימודים והלחץ. והוא מצידו כל הזמן חזר על הטיעון שאם יש משהו שהוא בשליטתי, אני לא צריכה להילחץ ממנו. ואז העמקתי בפירוט התחושה של המתח ושל העומס, שגם אם אתה מנסה, אתה יותר רגיש וכל דבר משפיע עליך יותר מהרגיל. בסוף, הוא הבין. זה היה מדהים. ההבנה הזאת בעיניים שלו, והמאמץ שהוא התאמץ כדי לנסות להבין אותי. לא שלא התאמצתי גם אני, כדי לשכנע אותו להמשיך להקשיב. אבל בסוף השיחה, הוא נהיה אדם אחר. כל כך אהבתי אותו באותו הרגע, על מה שהוא מוכן לעשות בשבילי, ובשביל עצמו. בשבילנו.

אלוהים אדירים.

שבת שלום.