בס"ד

החלטתי לנסות שוב, אז שכתבתי את הסיפור נתתי לו שם חדש ונראה מה יצא מזה (:
 

אוהבת ♥

דם קרוש:
פרק ראשון: 

שקט שרר בחוץ, אהבתי את הדממה השלווה של השעות האלה, ממש לפני שעולה השמש, נשמתי עמוק מכניסה לראותי את חמצן שהיו זקוקות לו והתחלתי לרוץ, לא יודעת לאן, רוב הסיכויים לפארק וחזרה הייתי זקוקה למשהו ארוך ומקום ריק מאנשים.

אהבתי את השעות האלה, לא קר מדי לא חם מדי וכולם ישנים, עצמתי את עיניי והרשתי לעצמי לרוץ טיפה יותר לאט, עם כל צעד הרגשתי איך האדמה נדחפת מתחת לרגליי, אהבתי את זה, אהבתי את התחושה שהריצה נותנת לי, משום מה כאשר רצתי הצלחתי לחשוב יותר בצלילות, הרגשתי בשליטה יותר, ערנית יותר, פשוט יותר.

גרתי בעיירה נידחת וקטנה ועם כל הדברים הרעים שאפשר להגיד על המקום הזה, ויש הרבה, לא דמיינתי לעצמי מקום אחר שבו הייתי רוצה לגדול, זה היה הבית שלי.  

השמש כמעט עלתה ידעתי שאני חייבת לחזור, הייתי ממש בסיבוב האחרון פנייה לפניי הבית שלנו והאטתי את הקצב לריצה איטית כמעט הליכה.
הכול ניראה כמו שהשארתי, הצבע הלבן של הבית מתפורר מעט בפינות, הגינה המטופחת של אימי, היא אהבה שהכול ניראה חיי, פורח.
הפח היה לא במקום, כנראה כבר פינו את הזבל החזרתי אותו למקומו ונכנסתי לבית, אמא כבר הייתה במטבח, אישה גוצית חביבה ונמרצת, ידעתי שהיא לא מאושרת מהריצות שלי אז חשבתי לעלות למעלה בשק- "אדריאנה !" קראה לי בלחשה רמה  "שוב יצאת לבד לריצה? בשעה כזאת מוקדמת?! את יודעת מה אני חושבת על הריצות האלה! לפחות תגידי משהו, פשוט קמה לך ורצה משאירה אותנו לדאוג כאן!"  נאנחתי גם אחריי שאבא עזב היא לא הפסיק לדבר ברבים, כאילו הוא עדיין פה, כאילו יש לו את הזכות להכלל בשיחה הזאת, "אני מצטערת שהדאגתי אותך, הייתי צריכה להודיע לפניי פשוט לא רציתי להעיר אותך," ידעתי שלהתווכח זה אבוד מראש, "טוב," ניראה שהתשובה שלי סיפקה אותה וקולה התרכך "בפעם הבאה אל תהססי, זה יחסוך לי כמה קמטים בפרצוף.." נשקתי לה בלחי מלמלתי שאני הולכת להתארגן ועליתי במדרגות בקפיצות של שתיים.

-

אחריי מקלחתי קצרה זרקתי על עצמי בגדים, פשוטים של יום יום והתרכזתי במלחמה עם שערי בעזרת מברשת, את האמת דיי ריחמתי על המברשת, בדיוק שניראה שניצחת במלחמה הלא נגמרת, סת פרץ לחדר האמבטיה תוך כדיי ציחצוח שיניים ואבדתי את הריכוז, "סת לפחות תדפוק!" סת הסתכל עליי לרגע עיניו חצי עצומות ושערו סתור המהם/נהם משהו בתגובה והמשיך לצחצח שיניים, סת היה אחי הגדול, שנה בערך מפרידה בנינו אבל נידמה שהרבה יותר, היה לו מבנה גוף גדול שלא מתאים לנער, הוא הזכיר את אבא יותר ממני, אהבתי אותו, אהבתי את המשפחה שלי, היינו רק אני הוא ואמא, אם לא אוהב אותם, את מי אוהב? .
סת ירק את הקצף מפה ולאחר שטיפה קלה של פיו פרע את שערי נשק לי בראש ויצא מהאמבטיה, רשמית התיאשתי משערי ואבדתי את הרצון להמשיך להאבק בו, החזרתי את המברשת למקום וקלעתי אותו עם כול קשריו לצמה ארוכה וזהובה ויצאתי מהחדר בטריקת דלת .

-

אחרי פרדת שלום קצרה מאמא יצאתי עם סת לכיוון התיכון בו למדנו, התיכון היה קרוב לבית אז היינו יכולים ללכת אליו כל בוקר ברגל, היה כבר מאוחר והרחובות נראו שונים לחלוטין מהפעם האחרונה שהלכתי בהם, הכל היה רועש עכשיו אנשים מהרו לעבודה, מכוניות צפרו, אף פעם לא אהבתי את הרעש וההמולה.
"הדאגת את אמא היום בבוקר את יודעת," אמר סת' ולא הצלחתי להבין אם הוא כעוס או רק מציין עובדה "אני יודעת היא טרחה לציין את זה, אתה יודע שזאת לא הייתה הכוונה שלי" מלמלתי "אני יודע אבל את צריכה להיות קצת יותר רגישה בדברים האלה, היא נלחצת בקלות, את יודעת את זה," - "אדרי!" צפצף קול נשי מהסמטה לפנינו ומיד התפשט על פניי חיוך ענקי וכל שמץ של דכדוך מההטפות של סת התנדף, גוש של אושר ואנרגיות קפץ עליי בחיבוק מוחץ שלא מתאים לגודלו המיניאטורי והשברירי למראה "ניסה את עוד תחנקי אותה" אמר סת בשעשוע קל, ניס הרפתה מהחיבוק ונישקה אותי בשניי הלחיים "אם אתה רוצה גם אתה צריך רק לבקש," אמרה ושלחה אליו חיוך שובב "ניס!" קראתי ודחפתי אותה קלות, דבר שרק גרר צחקוק קל, נאנחתי בחיבה ביודעין שלא משנה מה תמיד הם יקניטו אחד את השני כמו ילדים בכיתה ו'.
"למה לא אמרת לי שחזרת כבר? אני דורשת פרטים!" אמרתי לה והיא פתחה את הפה והתחילה לענות לי.
ניסה אמברסון הייתה הבן אדם האופטימי ביותר שפגשתי בחיי, למרות שלא הייתה כזאת תחרות, החברה הטובה ביותר שלי מאז.. את האמת אני לא כל כך זוכרת ממתי, מאז ומעולם, הפעם האחרונה שראיתי אותה הייתה לפני שלושה שבועות שהחליטה שהיא חייבת לראות את סטונהנג' מקרוב, היא חולת פנטזיות חסרת תקנה, בערך ההפך הגמור ממני, אני יותר ראליסטית נצמדת לעובדה היבשה, היא הרפאתקנית ורומנטיקאית בטרוף, אין לי מושג אך התחברנו אבל זה פשוט ככה, סת אמר לי פעם בצחוק שאנחנו חברות בעיקר מהרגל. טעות גמורה.

-

ניסה תיארה בצורה נרחבת כל פרט ופרט במסע שלה -כך היא קוראת לטיול המאורגן- גם כשנכנסנו לכיתה והדבר היחידי שעצר אותה היה הצלצול וכניסתה של המורה לכתה.
רבע שעה אחרי תחילת השיעור הדלת נפתחה בחבטה ותום מיהר להכנס לכתה ולסגור את הדלת אחריו "בוקר טוב המורה! זה רק אני או שהשמש זורחת עלייך יפה יותר הבוקר?" קרא וגרר אחריו את צחוק הכיתה.
לא יודעת למה אבל היחסים בינינו לא היו ברורים כל כך, לא ששנאתי אותו, אולי פשוט לא חיבבתי אותו, הוא היה יהיר מידי, וחסר טקט מידי, אבל הוא היה חבר של סת והירבה להיות אצלנו בבית, זה היה מספיק בשביל לסבול אותו, "אני רואה שהשעון המעורר שלך היה מקולקל הבוקר," השיבה המורה בפנים חמורות סבר, גם היא לא התרשמה מהכניסה שלו "את האמת עבד מצוין, תודה על הדאגה," אמר והלך בנחת למקומו, המורה מלמלה משהו כמו 'הנוער של היום' והמשיכה את שיעורה כרגיל.

-

היום נגמר דיי מהר, השיעורים  חלפו בלי לשים לב וכבר הצלצול סימן שהיום נגמר ואפשר ללכת הביתה .
"אדרי בקצב שלך אנחנו נגיע לבית וכבר נצטרך לחזור לכאן שוב!" פלטה ניס בזמן שהחזרתי חומר לימוד ללוקר "סליחה!?" קראתי וצחקתי "אין לך זכות להתלונן אחריי שבזבזתי עשר דקות מהחיים שלי, שלא יחזרו דרך אגב, על לראות אותך מפלרטטת עם אואן, " "לא פלרטטתי אתו!" היא קראה בלי לתת לי לסיים לדבר, רק צחקתי ועשיתי קולות הקאה מבוימים שתדע מה אני בדיוק חושבת על מה שקרה, נשאבנו כל כך להקנטות שלנו שלא שמנו לב שיש לנו קהל "ניסה את זקוקה לטישו לנגב את הריר?" קול מתנשא עצר את הצחקוקים שלנו, גם בלי להסתכל זיהיתי את הקול המעצבן הזה, ריינה סימון, אני לא אוהבת קטלוגים אבל במקרה הזה הם התאימו לה במדויק, עשירה, מפונקת ומתנשאת על כל מי שלא היה עשיר ומפונק כמוה, זה בערך סקירה מלא של האישיות שלה.. לא בדיוק התחברנו אליה, או דיברנו איתה, אבל מידי פעם החלפנו עקיצות אחת עם השנייה, יחסיי שנאה-שנאה שכאלה, "הייתי שמחה, בדיוק נגמרו לי אחרי שניקיתי את כל הריר שהזלת על תום.." ירקה ניסה בחזרה "אני תוהה, זה קורה לך רק עם אואן או עם כל בניי המין השני?" החברות שמסביבה צחקו אני מיהרתי לסגור את הלוקר ולמשוך משם את ניס לפניי שתעשה משהו שתתחרט עליו, "למה לקחת אותי משם?"  רטנה ניס כשאנחנו בדרך לשער "עוד שנייה והיית מרביצה לה," אמרתי נאנחת "זה בטוח היה מוחק לה ולחבורה השפוטות שלה את החיוך מהפרצוף המנותח שלהן," מלמלה ניס "אני בטוחה," צחקתי ולרגע תהיתי אם זה היה  נכון להפסיד את הרגע הזה עכשיו.

-

ליד השער חיכו לנו תום וסת, חסרי סבלנות "חיכינו לכן איזה רבה שעה, השעון שלכן מקולקל או משהו כזה?" רטן תום "את האמת עובד מציון, תודה על הדאגה," חיקיתי את התגובה שלו מהיום בבוקר תוך כדי שכולנו מתקדמים לכיוון הבית, "אני חייב להגיד שאני ממש מוחמא שאת מחקה אותי," אמר תום חיוך מרוח על פרצופו "תהיה מוחמא בלי.." מלמלתי, "רציני איפה הייתן? התחלנו לדאוג," אמר סת' "נורא מתחשב מצדך לדבר ברבים, אבל אני לא בטוחה שתום מבין את המשמעות של המילה דאגה.." צחקה ניס וגרמה לכולם להפטר מהפנים החמוצות "סתם נתקלנו באיאן וניס לא הפסיקה להימרח עליו-" המשכתי את ההקנטות מאיפה שהם נעצרו "אני לא נמרחתי!" "איאן? איזה איאן?" התעניין סת "איאן, המתבודד הזה, הבן שהרוזנים אימצו שנה שעברה," תרם תום מידע לשיחה "למה אתן מסתובבות אתו? הוא רק צרות!" אמר סת' "למה צרות? אתה לא מכירה אותו.. הוא דווקא נישמע אחלה," התקיפה אותו ניסה, השתעלתי קלות "ניראה אחלה את מתכוונת," ומפה השיחה הידרדרה  למשהו לא תרבותי בעליל, נכנסנו לבית צוחקים וצועקים וכל אחד זורק הימור על אם סת יכול לנצח את ניס במכות, אין מושג אך הגענו לדיון הזה אבל אני הימרתי בעד ניסה .

-

זה היה יום ראשון טיפוסי אצלנו, חבקתי את ניס לפניי שהיא הלכה וכיביתי את כל האורות, בדקתי פעמיים שהכל נעול וסגור, יש לי  מין שריטה כזאת משאבא עזב אני תמיד בודקת פעמיים, רק כדי להיות בטוחה, עברת ליד החדר אורחים, שם אמא ישנה מאז שהוא 'נעלם' ככה היא אוהבת לחשוב, 'נעלם' בצורה הזאת זה נשמע כאילו הוא הקורבן ולא אנחנו, הוא פשוט יום אחד לא חזר מהעבודה והשאיר פתק שנמאס לו והוא עוזב, המשטרה לא טרחה לחפש מאחר שהוא היה שתיין כרוני ומכור להימורים ובגלל המכתב הנחמד שהוא השאיר לנו, אמא אף פעם לא האמינה היא אמרה שזה לא הכתב שלו ותלתה את התקווה שלה באיזה טיפ אנונימי שהמשטרה קיבלה מאיזה משהו בעל חוש הומור מעוות שאמר שהוא ראה את אבא שלי נכנס ליער שבשוליי העיירה בסביבות אותו זמן שהוא יצא מהעבודה, יומיים חפשו שם, כלבים גששים, לא מצאו כלום, לבסוף הפסיקו את החיפושים, אבל אמא עדיין מחכה לו כאילו הוא עומד להיכנס בדלת בכל רגע, כל מה שאני יכולה לחשוב עליו זה שהוא בטח עכשיו מעולף באיזה בר בלוס אנג'לס ולא יודע בכלל איך קוראים לו ובטח לא חושב עליינו.
החדר היה ריק, אבל זה בסדר כי היא הייתה צריכה לחזור רק בבוקר היא עבדה לילה בבית חולים.

-
 

מזגתי לעצמי כוס מים ועליתי למעלה החלפתי בגדים וניסיתי להירדם, אני חושבת שישנתי מעט לפני שהתעוררתי מרעש של דלת נפתחת, הרגשתי את הלב שלי דופק מהר, השעה הייתה רק שתיים לפנות בוקר, אמא אמורה לחזור רק ברבע לשש, קמתי מהר מהמיטה שפשפתי עיניים יצאתי מהחדר והתנגשתי חזיתית בתום הלבוש במכנסיים בלבד, הוא נעצר מסתכל לראות מה פגע בו, מבטו נחת עליי ומצאתי את עצמי לחוצה בן תום, ודלת חדרי לבושה בגופייה בלבד ומכנסיים קצרים, מאוד קצרים.
אני לא יכולה להגיד שתום מכוער, הוא לא, הוא גבוה, כתפיים רחבות, פנים משורטטות, ושחום- הוא היה הסיבה של הרבה לבבות שבורים, אפשר להגיד שאם הייתם בחדר עם המון אנשים ותום, לא הייתם מפספסים אותו, לא רק בגלל הפנים היפות שלו, ופעם ראשונה זה הרבה זמן לא הייתה לו שום הערה  מתוחכמת להעיר, הוא רק עמד שם בלי לזוז, מסתכל עליי ולמרות שקמתי משינה רק לפניי כמה רגעים יכולתי לראות את עיניו בוערות, כחכחתי בגרוני ומלמלתי כדי להפיג את המתח "אם הייתי יודעת שגופייה ומכנסיים קצרים יגרמו לך לשתוק הייתי באה ככה לבית הספר כבר מזמן.."  פחדתי להישיר את מבטי אליו, הוא התרחק מעט ומלמל בחזרה "לא הייתי רוצה שתתלבשי ככה לבית הספר," נענעתי את ראשי מנסה להיזכר למה יצאתי מהחדר מלכתחילה "חשבתי שאתה פורץ," נזכרתי בקול הוא פלט גיחוך וכיווץ את גבותיו להבעה מהורהרת "ואיך חשבת לסלק אותי מהבית? אם היית יוצאת אליו ככה אני לא רוצה לחשוב מה הוא היה עושה," הפעם זה היה תורי לפלוט גיחוך, הוא יצע צולע ולחוץ ובכלל לא גיחוכי "היי, התפקיד של האח המגונן כבר תפוס, אתה צריך להיות פזיז וחסר דאגות, לא? וחוץ מזה מה אתה עושה פה?" אמרתי פתאום מודעת לכל הסיטואציה המביכה והשיחה המוזרה שניהלנו, הפרצוף המהורהר התחלף החיוך המוכר והמושחת שלו "הולך להביא לי כוס מים, מעוניינת?" גלגלתי עיניים "הפעם הבאה תתחשב ותהיה יותר בשקט, יש פה אנשים בעליי חוש שמיעה בניגוד לאחי הבבון," מלמלתי טורקת את הדלת מאחוריי "עכשיו מי לא מתחשב?" קרא אחריי תום מצחקק לעצמו בלחש.

-

אוקיי, זה כל מה שיש לי, עכשיו זה ביידים שלכם, אם יהיה פה לפחות עשר קוראים אני אמשיך להעלות עוד ועוד קטעים, 

אוהבת ♥