על מסגרת החלון שלי מודבקים זכרונות. פתק שכתבתי אחריי יוגה באשראם, תמונה של הגיטרה שלי, גלויה של הפאב האהוב עליי באירלנד, ברכה מסבא ליום הולדת, ציטוט של נלסון מנדלה (שבכלל התברר שלא הוא אמר) וכרטיס מההופעה של בוב דילן בארץ (סתם כי זה היה מלהיב). 
הם דהויים נורא, הזיכרונות האלה. בפתק כמעט ואי אפשר לזהות את המילים המשמעותיות כל כך שכתובות עליו והתמונה הפכה מצבעונית לצהובה.גם אני נהיית דהויה? הזמן הופך אותי מצבעונית לצהובה או שזו בכלל השמש? או שבכלל ההפך המוחלט הוא הנכון. אני לא דוהה לעולם. אני חיה את העבר בכל נשימה. משווה בין הנגמר למתחיל, למתמשך, לחוזר, להולך. מתגעגעת עד כאב למה שכבר לא מרגישה, ולא יעזור, כנראה שלא ארגיש יותר. הולכת בחוץ וכל פינת רחובות מזכירה לי שגרה מתחלפת. זה אף פעם לא נשאר. שום דבר לא נמשך לנצח. הכל מצהיב ודוהה בסופו של דבר וזה בסדר, ככה זה העולם. יש תחלופה. רק צריך לאפשר לה לקרות.